בפוסט הקודם עשיתי כמיטב יכולתי להסביר מתי חשוב להשתמש בדימויים ותיאורים. תיאור, כך הסברתי, מייצר גרביטציה מסוימת – הוא מושך את תשומת הלב של הקורא, מאותת לו איך לקרוא את הסיפור ואיזו מידת חשיבות לייחס לעצם, לאירוע או לאדם המדוברים. ואולם, זה איננו תפקידו היחיד.

לתיאורים ודימויים יש תפקיד חשוב נוסף, והוא יצירת נימה ואטמוספרה. איך זה עובד?

*

בקבוצת וואטסאפ שאני חברה בה, העלתה אחת המשתתפות את ההתלבטות הבאה:

"קרב – חרב וקילשון – כאשר הכלים מתנגשים זה בזה – איך קוראים לקול? האם צחצוח זה רק לחרבות? או הצטלצלות כלים? חשוב לי לדבר על הקול שנוצר…"

באנגלית, כפי שיודעים קוראי האנגלית שבקהל, ישנן מילים ספציפיות שנועדו לתאר את הקול שנוצר במפגש בין מתכות. אם נתאר צחצוח חרבות באנגלית, כנראה שנשתמש ב-clang, clash ו-clank כדי לתאר את הקול המופק כשחרב פוגשת בחרב. בעברית, לעומת זאת, אנחנו בבעיה. נכון, אפשר לדבר על צלצול, כפי שהציעה השואלת, וגם על דנדון – שתיהן מילים שתפקידן לתאר קול שמופק על ידי מתכת הפוגעת במתכת, אבל גם לצלצול וגם לדנדון יש קונוטציות שונות לגמרי (מה זה בכלל קונוטציה? חכו רגע, אני תכף מפרטת).

*

בחירת המילים משפיעה על האופן שבו הקוראת שומעת, חווה ומבינה את הסיטואציה.

למה הכוונה? הרי כל מילה מייצגת משמעות מסוימת. למה זה משנה אם בחרנו להגיד היכה, פגע, ניתך או הוטח? למי אכפת אם כתבנו על דנדון, צלצול, קרקוש, או סתם קול נפץ עז? בסופו של דבר, אנחנו מכוונות לאותו הדבר. מתכת פוגעת במתכת. מה זה משנה אם החרב הוטחה נגד המגן או פגעה במגן? הפעולה אותה פעולה.

אז זהו, שלא.

לכל מילה שאנחנו בוחרות יש קונוטציה אחרת. מהי קונוטציה? קונוטציה פירושה משמעות לוואי, המשמעות הנוספת שיש למילים, מעבר למשמעות הבסיסית המיוחסת להן. אלה האסוציאציות שעולות בנו כתגובה למילה, סך ההקשרים הרחבים יותר שבהן אנחנו רגילות להיתקל בה ובדרך כלל זולגים גם לשימושים אחרים, איך שהיא גורמת לנו להרגיש ואפילו הצבעים שהיא מעלה בדמיוננו.

לכן "דנדון" (כמו בצליל המופק כשמתכת פוגשת מתכת), מזכיר לנו קודם כל דנדון פעמון – צליל רך, עליז, שמח. או לכל היותר – דנדון קודר של פעמוני כנסייה.

"צלצול" לעומת זאת בדרך כלל יהיה צלצול השכמה וגם צלצול טלפון ואפילו צחוק מצטלצל. אבל צלצול מתכות? בזה אנחנו פחות רגילות להיתקל (למרות שזה קיים ותקין!). השימוש במילה נכון עקרונית, אבל יש לו פוטנציאל רציני לבלבל את הקוראים. בטח בסיטואציה של התנגשות אלימה.

נקסט.

"קרקוש" ללא ספק מתאר את הרעש שנוצר כשמתכת אחת פוגעת במתכת אחרת. הבעיה? הוא מזכיר כינויים כמו "קושקוש" ו"פושפוש", וגם את המילים "פשפוש", "רשרוש" ואפילו "קשקוש", שכולן מכילות אלמנט מקטין. לכן קרקוש מתכות בדרך כלל לא יצביע על רעש גדול של התנגשות, אלא ישמש כדי לציין את שלל הקולות שנוצרים בתנועה יומיומית כתוצאה משפשוף, הרמה, הורדה והפעלה של ציוד מתכתי.

ומה עם מתכות שפגעו, התנגשו, ניתכו או הוטחו זו בזו?

פגיעה מרמזת על נזק. הכאה –אלימות. הטחה רומזת על תנועה שנעשתה בכוח, שיש בה הדף ועזוז. המילים האלה בהחלט מתאימות לתיאור מאבק בין רחב לקלשון. ועדיין – כל אחת מהן אומרת משהו קצת אחר. איך לבחור? במה לבחור?

במילה שמעבירה בצורה הטובה ביותר את הרושם שאנחנו מבקשות לייצר. האם האירוע אלים, נפיץ, רועש או מבהיל? אולי הוא חגיגי ומשמח? איזו מילה מתחברת לכם בצורה הטובה ביותר לכל אחת מהאפשרויות הללו?

*

אחת הנקודות שעלו בתגובה לפוסט הראשון בנושא, ציינה שכיום, ככל שטווח הקשב של הקוראים יורד, אנחנו ככותבות מחויבות להיות כמה שיותר יעילות. אומנם, ביצירות מופת מהעבר אנחנו עשויות להיתקל בתיאורים ארוכים של מקומות, בתים, בגדים וכדומה, אבל בספר עדכני, הנטייה היא לנסות להצטמצם בתיאורים כדי לא להכביד על הקורא. אחת הדרכים לעשות את זה, כפי שניתן ללמוד מהדיון לעיל, הוא בחירת מילים מדויקת.

נכון, אנחנו יכולות (ולא אחת גם כדאי לנו), להתייחס להלמות התופים, צווחות המתכת הנקרעת וקרקוש השרשראות הניתכות במגיני הפלדה. תיאור כזה גם ינכיח את הסצנה וגם יחיה אותה. עם זאת, יכול להיות שלצורך היעילות, נעדיף להסתפק בתיאור בודד (החרב קרקשה בקול עז כשניתכה במגן הפלדה).

שימו לב למשפט:

החרב מקרקשת (מייצרת איזשהו רעש בסיס), היא עושה זאת בקול עז כשהיא ניתכת (כלומר, מכה בכוח) את מגן הפלדה (פלדה – מתכת חזקה במיוחד, אבל בעיקר: מתכת. יש כאן אפקט של חזרה). לא תמיד צריך להכביר מילים כדי לתת רושם מסוים – לפעמים חשוב פשוט לדייק בבחירת המילים.