סיפור שהיה כך היה: קבלתי כתב-יד לקריאה. כתב היד עסק ברומן בין גיבור ברברי מסוקס, לנסיכה אלפית עדינה. בדיוק כוס התה שלי. התיישבתי לקרוא, ולמרות שעיניי בהחלט לא חשכו, כי מדובר בכותבת מוכשרת, משהו בטקסט היה יבש. אולם המחולות היה… סתם אולם מחולות. רצפת שיש. שדרת עמודים. סטנדרטי. השמלה שלבשה הגיבורה תוארה בשתי מילים, ועיקר כובד הסיטואציה, נח על כתפיה הדקיקות של נסיכת האלפים שהייתה נסיכותית מאוד. גם כן – סטנדרטי.

מה שחסר לי היו תיאורים ודימויים. רציתי לקרוא על שמלת הנשף של הגיבורה, משתקפת ברצפת השיש, והברקים הסגולים-ירוקים שניתזו מרעמת שיערה השחור בזמן שרקדה. רציתי לקרוא על הצמחים שהשתרגו בין העמודים ועל הקירות, על הפרחים שנשזרו בשערן של הנשים ועל כתפיהם הרחבות של הגברים. רציתי לטעום, לראות ולהרגיש את הסצנה – וזה גם מה שאמרתי לכותבת. נכון, הסברת שהגיבורה לובשת שמלה בגזרת A משיפון ורוד, אבל לא תיארת את השמלה מסתחררת בין רגליה או את האופן שבו הבד עטף את גזרתה הדקה והדגיש את כל מה שצריך להדגיש.

הטקסט, בהיעדר כל הדברים האלה, היה קצת יבש. חבל.

*

תיאורים ודימויים לא נועדו בשביל לתאר דברים לקורא. אני יודעת, זה נשמע מבהיל, אבל אל תנטשו אותי. זאת נקודה חשובה.

שימו לב: אתן לא מתארות בשביל שהקורא יבין על מה אתן מדברות. הקורא לא אידיוט, יש לו דמיון והוא מסוגל לדמיין לעצמו דברים לבד – אחרת הוא היה קורא קומיקס או צופה בטלוויזיה. למעשה, בהחלט יכול להיות שזה בדיוק מה שהוא עושה.

תיאורים אומנם נחוצים במקרים מסוימים כדי להבהיר איך דברים נראים או עובדים, במיוחד כשמדובר בהמצאות דמיוניות שלכם, חפצי נוי נדירים או פרטים שאי אפשר לחפש בגוגל, אבל תפקידם החשוב באמת הוא ליצור אווירה ולתת רושם.

ואחדד:

לאף אחד לא אכפת שהדמות לובשת חליפת שריון מסגסוגת של פלדה וברזל, עם פיתוחים עשירים שנצרפו ביד-אומן, סבטונים מאורכים עם שפיץ בקצה הדומה לנעליהם של הג'ין מארצות המזרח, פלדרוני זהב מחוכמים עם אבזמים רקועים…

לא מעניין. וגם לא נחוץ. לא כשלעצמו. מספיק שתזכירו חליפת שריון מצוחצחת ממתכת יקרה – הקוראת כבר תדמיין בכוחות עצמה איך נראית חליפת השריון הזו.

לאף אחד גם לא אכפת שהגיבורה לובשת שמלה בגזרת A. נכון – זה תיאור אינפורמטיבי (במיוחד אם אתן בלוגריות אופנה או תופרות), אבל עולם הדימויים שאליו הוא זורק את הקוראת, איננו העולם המכושף שבו מתקיימת הסצנה, אלא, אולי, עולמן של צופות "פרויקט מסלול".

אז למה בכלל צריך תיאורים, אם הם בכלל לוקחים את הקורא למקום ולזמן הלא נכונים? מה התיאור לעיל עשוי להיות נחוץ בכל זאת?
כמה סיבות.

ראשית כל, תיאור מצביע על חשיבות. עד כמה שקריאה נראית לנו כמו פעולה עצמונית, היא לא מתקיימת בחלל ריק. קריאה נעשית על סמך הכוונות ודחיפות שמבוססים, בתורם, על מאגר דימויים משותף, על קריאת עבר ועל היכרות עם העולם (ועולם הספרות). אם הסופרת בוחרת לתאר חליפת שריון מבריקה ומצוחצחת לפרטי פרטים, נדע – על סמך אופי הספר (רומן רומנטי או פנטזיה אפלולית? או אולי קומדיה היסטורית?) – איזו משמעות ליחס לתיאור.

לא משנה, לצורך העניין, אם השריון עשוי מכסף או זהב, מה שחשוב הוא עצם העובדה שאנחנו כמחברות, בחרנו להקדיש לו תיאור מפורט. התיאור הזה מלמד את הכותבת על המשקל שאנחנו מייחסות לשריון והמשקל שדמויות אחרות בספר עשויות ליחס לו.