במבט ראשון, כתיבת פנטזיה נראית כמו התחייבות לחיים שלמים במחוזות הדמיון. ככותבי פנטזיה אנחנו מתבקשים לבנות עולם שלם מאפס, לחשוב על כלכלה, מערכת משפט, מבנה פוליטי, גאוגרפיה, שמות לכל הירחים בשמיים וכמובן: מערכת קסם שתהיה גם מקורית, גם מורכבת וגם לא תקרוס בפרק תשע בגלל חור עלילתי. למרות שכל האמור לעיל בהחלט עשוי להיות נכון, לפעמים אנחנו שוכחים משהו חשוב: הקסם האמיתי נובע לא (רק) מבניית עולם מושקעת, אלא מהרושם, האווירה והאטמוספרה.

בתכלס, לא כל סיפור עם מכשפים הוא פנטזיה ולא כל סיפור בלי קסם הוא ריאליסטי. פנטזיה היא קודם כל אווירה. היא חוויית קריאה שמעבירה אותנו לעולם אחר – גם אם העולם הזה נשלט על ידי אותם חוקים פיזיקליים בדיוק. גם אם לא כתבתם מילה על קללות עתיקות, כל זמן שגרמתם לקוראת להרגיש שהיא נמצאת בעולם שבו העצים לוחשים, הצללים משתהים קצת יותר מדי ויש דברים שלא מדברים עליהם בקול – כתבתם פנטזיה.

ופה נכנס המושג "מימזיס".

מימזיס (מיוונית: μίμησις) הוא מושג פילוסופי וספרותי שפירושו המילולי הוא "חיקוי" או "הצגה". בפועל – כשמדברים על "מימזיס" בהקשר של ספרות, תיאטרון, אמנות או אפילו כתיבה יצירתית – הטענה היא קצת יותר מורכבת.

אז מהו מימזיס?

אומנות (ובפרט כתיבה) לא מציגה את המציאות עצמה, אלא יוצרת אשליה של מציאות. כלומר, הסיפור, התמונה, המחזה או הסרט מדמים את העולם אבל לא משחזרים אותו אחד לאחד.

למה זה מעניין אותנו ככותבים?

המושג "מימזיס" עוזר להבין איך טקסט ספרותי "עובד". טקסט מוצלח איננו כזה (רק) כי הוא מדויק או נכון עובדתית, אלא כי הוא מצליח ליצור תחושת אמינות רגשית ונרטיבית. הוא גורם לקוראים להאמין במה שהם קוראים, גם אם זה בדיוני, פנטסטי או מופרך.

למשל: כשאנחנו קוראים רומן היסטורי טוב, אנחנו מרגישים שאנחנו "שם", גם אם חלק מהפרטים אינם מדויקים. פחות חשוב אם כל חלקי מערכת הקסם מתיישבים זה עם זה, חשובה התחושה שאנחנו מצויים בתוך עולם פנטסטי.

כל זה נכון במיוחד לפנטזיה. העולם שאנחנו מבקשים ליצור לא חייב להיות אחר באמת, אלא בעיקר: הוא צריך לשכנע את הקוראים שלנו בהיותו אחר.

איך עושים את זה? שימוש בכלים ספרותיים, כמובן:

שפה סמלית ועשירה, שמעוררת תחושת מסתורין

שפה פנטסטית אין פירושה (בהכרח) שפה גבוהה או עתיקה. שפה פנטסטית היא שפה שמכילה שכבות של משמעות, סימנים, מטאפורות ורמיזות. כותבי פנטזיה טובים לא מספרים לנו ש"היה משהו מוזר בבית", אלא כותבים משהו בסגנון: "מרגע שנכנסתי, הקירות עצמם נראו כמי שזוכרים דברים שאין לאומרם."

שימוש נכון בשפה יוצרת שכבה נוספת, בלתי נראית, שמעבה את המציאות.

למשל:

במקום "השמש שקעה", אפשר לכתוב: "השמש צנחה אל מאחורי ההר כאילו מיהרה להסתתר."

תודו שזה נשמע שונה.

קצב עלילתי איטי או טקסי

קצב טקסי או איטי נותן לקורא שהות להרגיש שהעולם שבנוי מולו פועל לפי חוקיות שונה דוגמת חלום או פולחן. גם סצנות חוזרות (פתיחת דלת, הדלקת נר, אמירת משפט מסורתי) יכולות לתפקד כשערים לעולם אחר, במיוחד כשהן נטענות במשמעות או ברגש.

דוגמה:

תיאור טקס הכנת תה שנמשך חצי עמוד ופתאום מקבל משמעות אחרת כשמבינים שכל צמח בחליטה טופח לאורך דורות על ידי שושלת מכשפות עתיקה.

מוטיבים חוזרים

מוטיבים הם חלקיקי סיפור שחוזרים שוב ושוב: מילה, צליל, צבע, דימוי, רעיון. החזרה עליהם יוצרת זרם תת-קרקעי של משמעות ושוזרת את כל חלקי הסיפור ברשת בלתי נראית.

דוגמה:

בכל פעם שדמות משקרת נשמע באוזניה זמזום קל, אבל היא אף פעם לא בטוחה אם זה קורה באמת.

דמויות שמאמינות בפרמיס

אחד המרכיבים הכי חשובים ביצירת רושם פנטסטי הוא תגובת הדמויות להתרחשויות.

תגובה של אדישות יכולה לסייע לנו ליצור רושם שהאלמנטים הפנטסטיים ביצירה שלנו מהווים חלק בנאלי מעולמן של הדמויות. הרי לא אני ולא אתם נרים ירים גבה למראה… נגיד, מקרר. לא כך איכר מימי הביניים (אם במקרה איכר כזה ייפול לתוך מכונת זמן וימצא את עצמו בהווה). עבורו, מקרר הוא סוג של קסם.

באותו אופן גם גיבורת רומנטזי שתצפה בדרקון מעופף, כנראה לא תתרשם יותר מדי.

בו-זמנית, אם הדמויות שלנו פועלות כאילו הן חיות בעולם שבו יערות לוחשים, דרקונים מתעופפים ואסור לנקוב בשמו של זה שאין לנקוב בשמו – גם אז, התגובה הרגשית של הדמות תנחה את הקורא איך להתרשם מהסיטואציה. פחד, יראת כבוד, התפעמות: כל התגובות הללו עשויות להצביע על קיומו של משהו גדול ומסתורי ולהכווין את הקורא בקריאת הטקסט.

*

בסופו של דבר, פנטזיה כז'אנר ספרותי איננה נמדדת רק בכמות צחצוחי החרבות, השיקויים הרעילים או הקרבות האפיים. פנטזיה – במובן העמוק יותר – היא מנגנון ספרותי המבקש לטשטש את הגבולות בין המוכר למוזר, בין האפשרי לבלתי-אפשרי וליצור חוויית קריאה שבה הנפשי והחושי חשובים לא פחות מהלוגי והעובדתי.

ספרות פנטזיה איננה מוגבלת ליצירת עולמות אחרים. היא עוסקת בתחושת אחרות, במה שמתרחש כשהטבעי נסדק לרגע, כשהמציאות חושפת את נקודות הכפתור ומאפשרת לנו להציץ מבעד לתפרים. וכשזה קורה – כשהקריאה מעוררת לא רק סקרנות אלא גם יראה, לא רק רצון להבין אלא תחושת השתייכות לעולם אחר – זהו רגע של פנטזיה.