שם: Bound by Honor (בתרגום לעברית: "ברית של כבוד")

מחברת: קורה ריילי

אורך: 273 עמודים

כלול בקינדל אנלימיטד, 14$ באמאזון, או 36 ₪ ב"עברית".

אחרי שכתבתי לי שניים וחצי ספרי מאפיה, הסתלבטתי עליה לפחות חמש פעמים ובלבלתי בין ההיררכיה הפנימית בקאמורה להיררכיה הפנימית של הקוזה-נוסטרה (לחרדתה של קוראת הבטא המקסימה שלי, שהייתה סבלנית עד אין קץ וניסתה ממש לא להתחלחל), החלטתי סוף כל סוף ללכת לקרוא את מלכת הז'אנר. ב"מלכת הז'אנר", אני מתכוונת כמובן לקורה ריילי, על ברכיה, כך נראה, מתחנך כאן דור שלם של כותבות, כולל – מסתבר – שפחתכן הנאמנה.

אז מה בעצם מעניין כ"כ בקורה ריילי? מה היא עושה שלא נעשה לפניה, ולמה הדבר הזה זוכה לכל כך הרבה חיקויים?

ברשותכם, אני רוצה ללכת רגע צעד אחורה, לפאנפיקשן (שהרי כולנו יודעות מה מעניין כאן באמת). אחד הז'אנרים הנפוצים בפאנפיקשן, שבדרכים עקלקלות תופס תאוצה גם ברומן הרומנטי, הוא מה שנקרא crack treated seriously. הכוונה, על פניו, היא לקונספט מופרך (נניח, אומגה-וורס) שכתוב ברצינות גמורה. זו אבחנה מעניינת, כי היא מצביעה על איכות מסוימת וחמקמקה במיוחד בספרות מקור: לא כל הספרים לוקחים ברצינות את הפרמיס שלהם. בין אם הוא מטורלל, כלומר: קראקי, ובין אם הוא רציני לחלוטין, הרבה יצירות בוחרות לכתוב עולם מערכה ששוררים בו תנאים מסוימים, או דמויות שמצהירות על אג'נדה מסוימת, או אפילו רומזות לנו שבספר עתיד להיות א-ב-ג, ואז… ובכן, מבצעות את הדבר הזה. אבל לא ברצינות.

עדיין מעורפל, אני יודעת. אנסה לתת דוגמה.

דמיינו לעצמכם עולם שבו הגיהינום הוא אמיתי. לא רק רעיון שאנחנו מחזיקים בראש, ומאמינים בו או לא מאמינים בו. עולם שבו אפשר לבקר, ממש, בגיהינום, וייסורי נצח הם אפשרות מוחשית וממשית לחלוטין. איך יפעלו אנשים שחיים בעולם כזה? אם גיהינום הוא דבר מעורפל (הדבר ההוא באמצעותו מאיימים על אנשים שהפרו את הקוד המוסרי של החברה בה הם חיים), היחס אליו יהיה שונה, מאשר היחס לגיהינום שאיננו אלא מחנה עינויים עצום. בנקודה מסוימת, יתכן מאוד שיגויס צבא שתפקידו למגר את הגיהינום הזה. זה מה שקורה בספר שבו קראק מבוצע ברצינות (הדוגמה הספציפית שהבאתי לקוחה מתוך יצירה אמיתית, ותודה ליאסנה קולין על הדוגמה).

לעומת זאת, כשהקראק לא מבוצע ברצינות, נמצא את עצמנו עם אנשים שמאיימים בייסורי נצח על כל מי שיקרא הארי פוטר. כי הסופר או הסופרת, לא טרחו לחשוב לעומק על השלכותיהן של הקונספציות שזרקו לתוך הטקסט. מה לעשות, אנחנו עולם אפוי באופן חלקי מאוד.

בכל מקרה, התחלתי בקורה ריילי, וזו הנקודה שבה הייתי רוצה לחזור אליה:

קורה ריילי, לפחות לטעמי, מייצגת בצורה נהדרת את הקונספט ההפוך: crack NOT treated seriously.

אז מה בעצם קורה אצל ריילי? במקרה שחייתם מתחת לאבן או סתם קראתם אקסקלוסיבית MM בעשור האחרון, להלן עלילת "ברית של כבוד" או Bound by Honor, מאת… ניחשתם נכון. זהירות, ספוילרים לפניכן.

אריה היא נסיכת מאפיה, בתו של הקונסיליירי באאוטפיט של שיקגו. האאוטפיט, אגב, הוא שמו האמיתי לחלוטין של ענף הקוזה נוסטרה בשיקגו, שהונהג ע"י אל קאפון. נשים, בעולם המאפיה, הן לא יותר מכלי משחק. כמי שלא יכולות לקחת חלק בפעילות קרימינלית תפקידן מצטמצם לילודה, וכמובן, שימוש כקלפי מיקוח בבריתות שמקיימים גברי המאפיה בינם לבין עצמם. אריה, שהיא גם יפה מאוד, משמשת את אביה כדי לכרות ברית עם המאפיה הניו-יורקית, ונמסרת לבנו של הקאפו די קאפי (קאפו הקאפואים?), מנהיג כלל ענפי הקוזה נוסטרה שיושב בניו-יורק. לבחור הזה קוראים לוקה, הוא סופר חתיך, סופר אכזר, הוא יזיין אותה עד שתדמם ערב החתונה ו… זה פחות או יותר האפיון שלו, לפחות לפי שאר הדמויות בספר.

אריה, שמאורסת ללוקה בגיל 15, נישאת לו בגיל 18, מתוך ידיעה ברורה שהנה, החיים שלה עומדים להסתיים. כל סיכוי, מעורפל ככל שיהיה, לחופש ולחיים משלה, להגשמה עצמית, ל… סתם להסתובב ברחוב בלי שומר ראש, נלקח ממנה, כאשר היא נמסרת למפלצת. את הקוזה נוסטרה, הרי, לא משנה אם אריה מעוניינת בלוקה, או לוקה באריה. הם בסך הכל פיונים במשחק גדול יותר. ואז מגיע הרגע שממנו התייראה במשך שלוש שנים.

ליל הכלולות.

אריה מכינה את עצמה להיאנס. לוקה, הרי, הוא מפלצת. איך אפשר שלא להיות מפלצת, כשמאפיה היא הדבר היחיד שאתה מכיר ויודע. אבל אריה לא מוכנה להתכופף בפני בעלה לעתיד. עד כאן. כשהיא רועדת מפחד, אריה מחליטה לממש את הסוכנות שלה בדרך היחידה שעומדת לרשותה. היא אומרת ללוקה "לא". היא בטוחה שלוקה ידרוך עליה. אחרי הכל, מדובר באדם שהורג אנשים בידיו החשופות, אבל לוקה מקשיב לה, וכדי לחסוך משניהם את המבוכה והלבנת הפנים, חותך את זרועו הפנימית ומייצר מצג שווא של קיום יחסי מין. במאפיה הסיציליאנית, זאת עליכם לדעת, הכלות חייבות להיות זכות וטהורות – נשות משפחת החתן יבדקו את זה, כשיציגו את סדיני מיטת הכלולות לראווה, למחרת היום.

האם מסורת כזו עדיין מתקיימת במציאות, לא כל שכן בקרב דור שלישי ורביעי למהגרים מאיטליה? ספק רב. אבל למה לדלג על ההזדמנות להבהיר עד כמה זעומה מידת הסוכנות של אריה, עד כמה היא כבולה למסורות עתיקות שאבד עליהן הכלח, עד כמה חייה אינם, בעצם, מצויים בשליטתה.

אחרי התרמית של לוקה, משהו באריה מפשיר. היא עדיין לא מעוניינת בבעלה, אבל היא נוכחת שלא מדובר במפלצת עליה מדברים כולם. נכון, הוא אכזרי, ולוקה מבטיח לה שהוא לא אדם טוב, אבל… מעבר להריגתו בדם קר של גברבר רנדומלי שהעז לסמם את המשקה של אריה כדי לנסות לאנוס אותה, אנחנו לא באמת רואים במה מתבטאת האכזריות שלו. אנחנו גם לא באמת עדות לפעילות המאפיה. נכון, פה ושם מוזכרים הבראטווה (המאפיה הרוסית), הקרטל (המאפיה המקסיקנית) או הטריאד (המאפיה הטאייוונית!), אבל מעבר למתן תירוץ ללוקה ללכת ולהיפצע (כדי שאריה תוכל לתפור אותו כמובן), העולם התחתון של ניו-יורק מתפקד בספר כסוג של day job. כולנו יודעות שלגיבור יש עבודה ואפילו די נחשקת, הוא מנהל תאגיד גדול או נהג מירוצים או שחקן הוקי, אבל הדברים שקורים בעבודה הזאת לא באמת חשובים או מעניינים. זה פשוט הדבר הזה, שהוא עושה, בזמן שהוא לא מחזר אחרי הגיבורה וגורם לה להתאהב בו.

ולוקה – דעו לכן בנות יקרות – גורם לאריה להתאהב בו עד מעל הראש.

איך? על ידי סבלנות. וכמובן, הפער החד בין הציפיות למציאות בשטח. מה, אם היו מבטיחים לכן את הסרט הגרוע ביותר שראיתן מימיכן, ואז הייתן מגיעות לקולנוע רק כדי לגלות כותר חמוד של שלושה וחצי כוכבים, לא הייתן נותנות לו שבעה כוכבים מפני שהייתן כל כך מופתעות לטובה? זה המצב עם אריה. מה גם שלוקה חתיך לא נורמלי ומוכן לשים את המאהבות שלו בצד כשאריה תובעת ממנו להפסיק לבגוד בה.

עכשיו, זה לא שלוקה הוא מאה אחוז נעל. יש לו סקס אפיל. יש לו היסטוריה אישית מורכבת, גם אם מעט מופרכת לטעמי. והכי חשוב, הוא באמת לוקח את העונג של אריה וההנאה שלה מיחסי מין ברצינות. אריה חשובה לו, והוא מראה את זה.

אז על מה בעצם אני מתלוננת? מה פה כ"כ עונה להגדרה של NOT treated seriously (כלומר: לא מטופל ברצינות). התחושה שלי, ומזדמן לי לחשוב את זה לא מעט על ספרות אופל למיניה, זה שבעצם יש פער מאוד גדול בין מה שנתפס כסקסי ולוהט בספרים, לבין מה שסקסי בעינינו במציאות. הדבר הזה קורה בגלל שקיים פער – שהולך ומעמיק עם השנים – בין המשמעות של אקט מסוים (נניח: לכרות למישהו זרת כי הוא הסתכל לא נכון על הארוסה שלך) בפועל, לבין הדברים שהאקט הזה משמש כדי לייצג. ובפנטזיה הרומנטית שקורה ריילי מביאה לחיים, כריתת זרתות ורכושנות קיצונית היא ייצוג מאוד רחב שמדבר לא רק על מערכות יחסים רעילות, אלא גם (ובעיקר) על נאמנות, על אכפתיות, על נכונות לעשות מעל ומעבר למען האהבה.

הבעיה, אם כן, היא לא בהכרח בתכנים עצמם, אלא במרחב המעורפל שבין הכותבות לקוראות, ובין הקוראות לקוראות. בפער שהולך וגדל בין המשמעות שקוראים שזה עתה באו מייחסים לתמות שמיוצגות בספרות מאפיה, לבין המשמעות שמספק לה קהל הקוראות הקבוע. מצד אחד, המרחב הזה מייצר המון תכנים מרתקים. הוא מאפשר לחקור ולהצביע על ניואנסים שהולכים לאיבוד בספרות שבה התכנים מקיימים קשר הדוק יותר למציאות. מצד שני, בסופו של דבר, המציאות היא, ובכן, המציאות. והשפה (והקריאה) מתקיימת בקשר הדוק למציאות. אם נכניס יותר מדי משמעויות מתחת מטריה שהיא, בסופו של דבר, מוגבלת, המשמעויות האלה יזלגו גם למציאות.

אבל בחזרה לקראק והעיסוק בו.

כשאנחנו רוצות לתאר את הדבר עצמו, כשיש מתאם גבוה בין התיאור הספרותי למציאות (נניח: כשלכרות למישהו את הזרת כי הוא הסתכל לא נכון על חברה שלך, זה אקט פתולוגי שגם נתפס ומתקבל ככזה), אפשר להגיד שהקראק מטופל ברצינות. כי גם בתוך וגם מחוץ לטקסט, אנחנו חושבות על ההשלכות האמיתיות של מעשי הגיבורים, על המקומות הנפשיים האמיתיים שמהם הם מגיעים, ועל האופן שבו החברה באמת תקבל אותם.

לחילופין, כשאנחנו ממשילות כריתת זרת לנאמנות ופריעת חוק לאנטי-ממסדיות, יש מצב שאנחנו הרבה פחות מוכנות לשקלל את תוצאות המעשים שאנחנו כותבות עליהם. אני לא אומרת את זה בנימה שיפוטית – אני בהחלט חושבת שיש בעולם מקום לבניית קומות של מטא בהן המשמעות היא משהו שמוסכם בין הקוראות לכותבות (וכתוצאה מכך, יכול להיראות מופרך, אלים או אבסורדי למתבונן מן החוץ). יחד עם זאת, אני שואלת את עצמי מה יקרה כשהמעגל ההרמנויטי הזה ימצא את סופו – כשבנות השתיים-עשרה והארבע-עשרה שקראו את ריילי, כתבו בעקבותיה, ואז דמיינו את הפנטזיה הרומנטית שלהן באמצעות הטרופים וקווי העלילה, ימצאו את עצמן סוף כל סוף במערכת יחסים אמיתית והפנטזיה תפגוש את המציאות.