אם הסתובבתם ביומיים האחרונים במקומות אותם פוקדת אני עצמי ואנוכי בפייסבוק, וודאי הבחנתם (בעוד) סערה על כוס תה, סביב יצירתו של טולקין. קודם היה זה פוסט שהתבאס מהפרוגרס ונטייתו הטוטליטרית למשטר ולסתום פיות (ובמיוחד מהתשוקה חובקת-הכול לדייברסיטי, כולל על חשבון היצירה עצמה וכוונתו המפורשת של המחבר), אח"כ פוסט שנכשל להתפעל מטולקין, ואז עוד פוסט – שהעמיד את כותב הפוסט הקודם על טעותו ובאופן כללי, פקפק בכישורי הקריאה והכתיבה שלו בגלל ש, כן. הכותב לעיל נכשל להכיר בכך שטולקין הוא הסופר הטוב, החשוב, היצירתי והנפלא ביותר בהיסטוריה.

אז קודם כל – גילוי נאות. לא קראתי אף יצירה של טולקין עד הסוף. ניסיתי. בחיי שניסיתי. אבל השתעממתי קשות. תנו לי ג. ג. קיי any day ומצידי אתם רשאים לחשוב שאני לוקה בנפשי ובשכלי. משאמרתי זאת, אני באמת לא חושבת שצריך לקרוא את טולקין כדי להעריך את הגאוניות שלו. כמה מאתנו קראנו את תומס אקווינס? את הרמב"ם? את אריסטו? לא תמיד יש צורך בהיכרות קרובה עם הטקסט – לפעמים מספיקה היכרות עם הטענות ושינויי הפרדיגמה (ושאר שינויים היסטוריים) שחלו בעקבותיהן. במילים אחרות – כבודו של טולקין במקומו מונח – הדיון הזה בכלל לא נוגע לטולקין.

למה הוא כן נוגע? להנחה לפיה יש בדיוק מפה אחת נכונה לקריאת טקסט, והיא "כוונת המשורר". תחת המפה הזו מתכנסות, מצד אחד, טענות כמו: אין אצל טולקין דמויות הומוסקסואליות ולפיכך כותבות פאנפיקשן שמתעקשות להסליש בין לגולאס לגימלי חותרות תחת הטקסט המקורי (וכוונת המשורר! פויה להן), וגם: טולקין הביע תמיכה ברודן פשיסטי (פרנקו) שביצע הפיכה אלימה בארצו, בעוד ההפיכה מתרחשת.

*

אולי טולקין התנגד להומוסקסואליות. אולי אהבה רומנטית היא פשוט לא מה שטולקין דמיין כשהגה בדמיונו את לגולאס וגימלי, או שאולי טולקין היה חובב נלהב של השיפ, אבל מוסכמות זמנו מנעו ממנו לכתוב על האהבה הפורחת בין האלף לגמד. אולי במאבק בין פשיזם לקומוניזם טולקין העדיף פשיזם, ואולי עמוק בפנים, טולקין היה פשיסט.

כל הטענות האלה אפשריות – השאלה היא באיזה אופן, אם בכלל, מרחב האפשרויות שבו הן קיימות, צריך להשפיע על המציאות הנוכחית ועל הקריאה ביצירתו של טולקין לצורך כתיבת יצירות נגזרות. אני מניחה שאפשר לומר שאם טולקין תמך בפרנקו כי עמוק בפנים הוא היה פשיסט עם לב פשיסט, תמיכתו מאששת את ההנחה בדבר יסודות פשיסטיים ב"שר הטבעות". באותו אופן, אם נצליח להוכיח שטולקין חיבר פאנפיקים רומנטיים ל"שר הטבעות" וכלל בהם שיפים הומוסקסואליים, אז…

מה, בעצם? פתאום יהיה לנו דגל יפה לנופף בו מול כל מי שמתרגזים למראה אלפים כהי עור, נשים בתפקידי מגדר גבריים ושאר חריגות פרוגרסיביות מהטקסט המקורי (למשל, ב"טבעות הכוח")?

אז יהיה לנו דגל יפה לנופף בו. יופי לנו. העניין הוא כזה:

"שר הטבעות" הוא לא טקסט פרוגרסיבי, טולקין האדם כנראה לא התעניין בדייברסיטי והוא אפילו הביע תמיכה בפרנקו. כן, אולי אם הלגנדריום היה נכתב היום, פרודו וסאם היו מתוארים כזוג נאהבים וטולקין היה כולל בספריו תמות פרוגרסיביות, אבל. אין לאף אחד מאתנו דרך להוכיח את זה. שלא לומר – גם אם הייתה לנו דרך להוכיח את זה (להוציא גלישה ליקומים מקבילים), הלגנדריום שאנחנו מכירים ואוהבים (או לא אוהבים) היה נשאר אותו לגנדריום.

מה שמביא אותי לטענה:

2. הקריאה בטולקין היא היסטורית כי היא קורית מתוך ובתוך נסיבות היסטוריות. גם כתיבתו של טולקין הייתה היסטורית והתרחשה בתוך נסיבות היסטוריות. זה בסדר ולגיטימי ובעצם, אין באמת דרך לכתוב או לקרוא אחרת. הדבר היחיד שהוא א-היסטורי במופגן, הוא היצירה עצמה. כל זמן שיש בידינו האמצעים לשכפל טקסטים מבלי להתערב בהם, הטקסט שקראתי בגיל 13 יישאר אותו טקסט שעומד לרשותי בגיל 40, וימשיך להיות אותו טקסט שיקראו גם נכדיי ונכדי-נכדיי (אם האנושות לא תשמיד את עצמה).

אני יכולה לקרוא את הלגנדריום איך שמתחשק לי, וחובבי טולקין יכולים לקרוא את הלגנדריום איך שמתחשק להם, ואך טבעי והגיוני שכך נעשה – כולנו אנושיים וכולנו דזין. אבל הטקסט, באימאשכ'ם, נכתב בתקופה X ובצורה Y ותוך שימוש בשפה G וזה מה שיש. זהו.

אוהבים? קחו. לא אוהבות? אל תיקחו. משעמם לכם? שבו במגדל השן ותנסו להביא הוכחות לכך שטולקין צינזר סצנות גרפיות ושיהיה לכן לבריאות. השורה התחתונה היא שיש טקסט וגימלי ולגולאס לא מאוהבים בטקסט הזה, גם אם כנראה סביר יותר להניח שגימלי ולגולאס היו מאוהבים מאשר שהאורקים הם הטובים בסיפור.

סטייה קלה הצידה – ברשותכם. כותב גדעון אורבך, וכאן הוא צודק ממש, שהבעיה היא לא שפרוגרסיבים החליטו להתעלל בטקסט המקורי, אלא שבתוך הנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות שבהן מופקים עיבודים לטולקין, לעיבודים מסוג X (פרוגרסיביים, בהקשר זה), יש עדיפות על עיבודים מסוג Y (כלומר, עיבודים לא פרוגרסיביים, כולל כאלה שמספקים ליצירה פרשנות סבירה יותר ביחס לדמויות ולנסיבות ההיסטוריות המעורבות ביצירתה). כלומר, זה לא ש"טבעות הכוח" הוא פאנפיק גרוע אחד ממיליון. "טבעות הכוח" הוא ה-פאנפיק ובמידה מסוימת אפילו זוכה לקאנוניזציה.

זהו ללא ספק מצב עניינים גרוע. אבל זה מצב עניינים גרוע לא בגלל שפספסנו איכשהו את כוונת המחבר, אלא מפני ש-

א. רבאק. זה פאנפיק. יש משהו עקום מעיקרו בסימולציה שמתעקשת לטעון שהיא המקור האותנטי (או לחילופין, פאנפיק שמתעקש שצריך להיצמד לכוונת המחבר לכתחילה. אם המחבר היה רוצה לכתוב משהו, הוא פשוט היה כותב אותו, נכון?). אם כבר מדברות על אתיקה, אני מתקשה מאוד שלא לחשוד ביצירה דמוקרטית, שנכתבה על בסיס קוד פתוח, כשהיא מתעקשת לרוץ לנשיאות. זה נכלולי בעיניי.

זאת ועוד:

ניסיון לקאנוניזציה הוא בעצם ניסיון לתבוע בעלות על האוטוריטה של הטקסט המקורי. כן, אפילו כשהיא מתבצעת על ידי הכותב.ת המקורית. למשל, הטענה של רולינג בדבר נטייתו המינית של דמבלדור. כשאני קראתי ה"פ, קראתי את דמבלדור סטרייט, כי זו ברירת המחדל הסטטיסטית, וכך נרמז בספר (דמבי מסמיק כשמקגונגל מנשקת אותו על הלחי). אני לא רוצה שיתערבו בקריאה שלי. אם הנטייה המינית של דמבלדור הייתה כ"כ חשובה לרולינג ומשמעותית ליצירה, היא יכולה הייתה להזכיר אותה או לפחות לרמוז עליה ביצירת המקור.

שנית:

ב. אפילו יצירה א-היסטורית, היא זהה לעצמה. ביצירה המקורית פרודו וסאם הם חברים טובים (או אדון ומשרת – אשאיר את הניתוח לחובבי טולקין), דמבלדור הוא סטרייט או א-מיני ולאריאל יש שיער ג'ינג'י. אלה התכנים עליהם גדלתי ואליהם מופנית הנוסטלגיה שלי. אלה התכנים בגינם דיסני או רולינג או אמזון מנסים לפנות אליי ולעניין אותי בצפייה ב"טבעות הכוח" או בגרסת הלייב אקשן של "בת הים הקטנה". אני ממש לא חושבת שיש רע בבנות ים כהות עור, אני הכי בעד סאם/פרודו, ואם גרסת הלייב-אקשן או העיבודים לטולקין היו נשארים בגדר פאנפיקים, הייתי נהנית מהם מאוד. אלא שהיצירות האלה פונות לסמכות של הטקסט המקורי, הן מבקשות את הקשב שלי על סמך הייחוס שלהן לטקסט המקורי, וככאלה, אני מצפה מהן לשמר במידת האפשר את הטקסט המקורי.

או. אתן יודעות. להעביר את הפרנצ'ייז לפובליק דומיין ולתת לכל מי שרוצה להפיק כל עיבוד שמתחשק לו.

בקיצור ולסיכום:

קראו את ניצוצות, שם הסלאש הוא חלק מהקאנון.