אומנות במיטבה היא מסר המגולם באמצעות המדיום שלו. כמו לולאת מוביוס – צורה דו-מימדית שיש לה צד אחד בלבד – המסר הוא המדיום ולהיפך. דידי וגוגו מחכים לגודו על הבמה ובאמצעותה, מר פרופרוק יושב וממתין לרגע שיהרה את עצמו וחוזר חלילה בשירו של ט. ס. אליוט, מראה שחורה המציבה ראי לחיים מחוץ ליצירה ומכוננת אותם בו-זמנית. באותו אופן, ברור לכולנו שכדי ליצור ספרות במיטבה עלינו לשכתב, לערוך, להגיה ושוב להגיה – כי המדיום חשוב לא פחות מהתוכן.

באופן אישי, הייתי רוצה להאמין כי בעולם שבו היינו חופשיות לממש את עצמנו במנותק משיקולים כלכליים, לא הייתה שום בעיה לכתוב, לערוך, ולהעביר שלוש וגם ארבע הגהות על כל יצירה ספרותית. הן מפני שהמדיום הוא המסר, אבל גם מפני שהשקעה ביצירה שלנו היא השקעה בעצמנו. ככלות הכול, באוטופיה הדמיונית שעליה אני מפנטזת, היכולת לכתוב ולפרסם איננה כפופה לגודל העו"ש שלנו.

למרבה הצער, במקום אוטופיה קומוניסטית היקום שאנחנו חיות בו קרוב יותר לדיסטופיה ניאוליברלית. כולנו או לפחות מרביתנו מתפרנסות במסגרת השוק החופשי, וגם התוצרים שלנו (שלא לומר האומנות שלנו) חייבים להיות קוסט-אפקטיביים. גם אם נרצה, מרביתנו לא יכולות להרשות לעצמנו ליצור במנותק מהמגבלות המושתות על זמננו וכוח הקנייה שלנו.

כשזה המצב, נשאלת השאלה למה, אפילו בתנאים כאלה, חשוב לנו כל כך להתפרסם ובקנה מידה רחב. ככלות הכול, שום נזק לא יקרה אם נשאיר את הכתיבה שלנו להתנמנם במגירה או לכל היותר נחלוק אותה עם הקרובים לנו בלבד.

בעיניי, השאלה הזו מקבילה לשאלה אחרת, קצת יותר מרכזית:

היכן (או בעצם מהו) הסובייקט? האם הסובייקט מצוי בפנים, באופן שהוא מארגן ומרהט את המרחב הפנימי שלו, או שמא ביחס/כיחס לעולם? והאם אפשר להפריד בין הדברים?

הטענה העיקרית שנגזרת מהתכוננות לפי מסגרת של שוק (הוא שוק הספרים בו אנחנו מתבקשות לשווק את הספר שלנו, ועבורו אנחנו משתדלות שיהיה מצוין ככל האפשר), היא התובנה או ההשלמה הבלתי-נמנעת עם מצב שבו הסובייקט בהכרח מתקיים רק כלפי חוץ. במצב כזה, אין ערך ל"אמת" הפנימית שלי אם האמת הזו לא מתבטאת כאינטרקציה עם עוד אמיתות. ככלות הכול, מה המשמעות של היותי כותבת אם אינני נקראת? אם הסובייקט שאני מתקיים רק כאשר הוא נתפס על ידי צד שני, להיות בלתי-נראית (או בלתי נקראת) משמעו להיות לא-קיימת.

לעומת זאת, אם הסובייקט מתחיל מבפנים ונגמר בפנים (אם הוא נטו תוצר הבחירות שלו, ופחות חשוב לאיזו תוצאה הבחירות האלה מוליכות אותו, בטח ובוודאי ביחס לעצם הבחירה), אזי מה שבאמת חשוב הוא היצירה, כשיקוף של האמת הפנימית שלנו.  

שתי האופציות הללו משקפות שני מענים לשאלה למה אומנות כל כך חשובה לנו. היינו: האומנות חשובה כי היא מבטאת אני פנימי אותנטי – איזושהי אמת שמעבר למבט החברתי.  או, לחילופין, האומנות חשובה כי היא מזקקת אמת פנימית אותנטית באמצעות המבט החברתי.

ומה שהופך את האמת הפנימית לכל כך חשובה, הוא יכולתה לרומם את הסובייקט, שלא לומר: לאשש אותו לכתחילה. אומנות היא צורה של היות אדם בעולם.

איך שלא נהפוך את זה, הסובייקט שאנחנו ניתן למימוש רק באמצעות העשייה האומנותית, וכל האמצעים כשרים כדי להנכיח את הסובייקט הזה ולאפשר לו להתקיים בעולם.

כאן, בעיניי, מתחילה הבעיה.

בעולם שאחרי ניטשה, סארטר והתפנית הנרטיבית, במידה רבה בכל עולם שיש בו סובייקט שמארגן את העולם לפי האמיתות הפנימיות שלו, קשה מאוד לדבר על ערכים טרנסנדנטיים. האמת שלי אמיתית בדיוק כמו האמת שלה, והאמת שלה אמיתית לא פחות משלו. כל האמיתות בעולם מצויות בתקשורת עם עוד אמיתות, כשלעיתים האמת שלנו זוכה לעמוד בקדמת הבמה, ולפעמים היא נאלצת להשתופף, מבוישת, מאחורי הקלעים. האמת היא חלק ממנגנון שוקי (או לפחות קרובה מאוד למצב הזה), בו לכל בחירה שנבצע ישנן השתמעויות. כל בחירה היא תעדוף.

גם כאן, ואולי במיוחד כאן, אני מוצאת את עצמי עומדת בפני הסתעפות. האם הספר הוא אני – וככזה הוא מצוי מעל מנגנון השוק, מה שהופך את ההנכחה שלו בתוך המנגנון למצדיקה כל אמצעי וכל הוצאה? או שמא הוא רק ביטוי נוסף של האני, ולכן – כביטוי נפרד אך לא עצם הדבר – יש להכפיף אותו לתחרות ולשאול את עצמי האם בכלל משתלם לי להוציא אותו לאור?

בסופו של דבר, אני קיימת בעוד אופנים שגם הם חשובים. חשוב לאכול, חשוב להתלבש יפה, חשוב מדי פעם לצאת לסרט או למסעדה. אם אפרסם את ספרי, ייתכן מאוד שאצטרך לוותר על כל אופני הקיום הללו. מה אני בוחרת?

במובן הזה, הטענה ש"אם כבר לעשות, אז לעשות מושלם" מזכירה לי את הרעיון שלפיו ילד מבריק חייב להתאבד על כישרונו כדי להשתלב יום אחד בעשירייה הפותחת של אנשי המקצוע בעולם – בין אם מתוך תחושת שליחות לתרום את אמנותו לעולם, ובין אם מתוך ההנחה שיצירה מתקיימת רק מתוך דיאלוג עם יצירות אחרות.

אבל למה, בעצם, אני נחשבת לרלוונטית כסובייקט רק בתוך אינטראקציה מאוד מסוימת עם סובייקטים אחרים? ואיך זה מועיל לי אם בסופו של דבר אני נשארת בלי פנסיה, רק כי היה לי חשוב להיות נוכחת בשוק? מהו אותו ערך נשגב שלמענו אנחנו מצופות להקריב הכול, כולל הכול?

ככותבת, מטרתי היא קודם כול ליהנות ממה שאני עושה, ואם ניתן – לחלוק את היצירה שלי עם העולם, אך מבלי לשלם מחירים בלתי סבירים. לכן, איני חותרת להתפרנס מכתיבה; אני פשוט מבקשת לכתוב ולשווק את יצירתי כמיטב יכולתי, תוך שמירה על האינטגריטי שלי כיוצרת ועל השלמות הנפשית שלי כסובייקט.

אין בכך כדי לומר שאין ערך או טעם בהשקעה כלכלית ומנטלית ביצירה. להפך – כשאנחנו כותבים, אנחנו בהכרח מושקעים בתהליך. השקעה באיכות היצירה והתמסרות לשיווקה עשויות להגדיל את תפוצתה, וזה הרי מה שאנחנו שואפים אליו. אני גם לא טוענת שאמנות אינה דבר שראוי להתמסר אליו; אחרי הכול, כבר הסכמנו שאמנות היא אחת הדרכים שבהן הסובייקט נוכח בעולם. אבל אם כבר, אני מנסה להצביע על כך שהצלחה אינה תמיד פונקציה של הפקת המוצר הטוב ביותר האפשרי.

יצירת האמנות אינה עומדת מעל החיים עצמם, ובוודאי שלא באופן אובייקטיבי. כמו "אמת", גם "אמנות" היא רעיון מופשט – והמימושים שלו בפועל, כמו גם התוצרים שאנו מקוות להפיק ממנו, הם פונקציה של הסכמה קולקטיבית. ואם זהו אכן ערך מופשט (ואפילו אם לא), הרי שהוא מתחרה בערכים אחרים. אז למה שנקבע שדווקא ערך X עדיף על ערך Y?

לכן, חשוב לי להדגיש – איני סבורה שאין טעם או ערך בהשקעה ביצירה שלנו. להפך, הרצון או אפילו הצורך להפיק מוצר איכותי ככל האפשר הוא לגיטימי וראוי. אבל הוא מתחרה בצרכים אחרים, לא פחות – ואולי אפילו יותר – חשובים.

במציאות שבה זמן וכסף הם משאבים מוגבלים (ובעיקר כסף), אני ממליצה למי שיש לו אפשרות – להשקיע בעריכה. אבל בהתחשב בכך שעריכה עשויה לעלות בין 8,000 ל-20,000 ש"ח, בהחלט יש מי שעבורו עדיף להשקיע את הכסף בקרן השתלמות, בפנסיה, או בחיסכון לטווח ארוך.