במסגרת הניסיון למקסם את האימפקט של "ניצוצות" וסתם בגלל שאני ממש אוהבת את עולם המערכה, מצאתי את עצמי כותבת (עם ובלי אור), סיפורונים שונים שמתרחשים בעולם של הספר. בסיפור אחד יוצאים גיבורינו להציל ילד חמוד ממשאלה שהסתבכה, בסיפור שני, שחר וסהר מטפלים במכונת כביסה סוררת ובסיפור אחר, סהר עד לגביית פרוטקשן של המאפיה הקסומה, וכצפוי (או שלא) – לא כל כך מתלהב.

את הסיפור הנוכחי שבכתובים, שנשלח לקוראת בטא, קבלתי בחזרה עם הפידבק הבא:

"יש פה נקודה שנהיית לי לא ברורה. יש עולמות כאלו בהם דמויות עושות מעשים מסוג איקס שאמורים להיות נורא מסוכנים, אבל אף פעם לא קורה להם כלום. ואז זה הגיוני להסיק שמעשים מסוג איקס הם בעצם לא באמת מסוכנים. וזה מתאים לאיך שדמויות מתייחסות לזה בקלילות.

ופה את… לוקחת את זה ברצינות? מנסה לקחת את העולם ברצינות? אבל לקחת אותו ברצינות מתחיל להראות כמו חור עלילתי. כי האמירה ששחר עושה דברים מסוכנים לא באמת… מסתדרת עם מה שקורה בספר."

מהתגובה הזו התפתח דיון מעניין (שאולי עוד יהיו לו תוצרים), אבל בלי קשר לדיון או לתוצריו, קוראת הבטא העלתה נקודה חשובה לגבי סופרים והדמויות שהם כותבים. יש סיפורים שבהם הדמויות מתנהגות לפי היגיון ספרותי, שהרבה פעמים תואם את האינטואיציות שלנו לגבי האופן שבו העולם צריך לפעול. למשל: האהבה תמיד מנצחת, החברות גוברת על כל המכשולים, והאנשים הרעים נענשים. לעומתם, ישנם סיפורים שפועלים לפי היגיון מציאותי: האהבה נכשלת להתגבר על כל המכשולים, כי עם כל הכבוד לאהבה, אהבה לא יכולה להחזיר אדם מהמתים או לגבור על פערים מהותיים מדי בתפיסת העולם. חברויות נגמרות בגלל אי הסכמה, ורשע וטוב לו.

תוכלו לומר, בוודאי, שהניסיון להפריד בין היגיון "מציאותי" להיגיון "ספרותי" הוא ניסיון שלא מחזיק מים. אין באמת קשר בין החיים ובין מנגנונים סיפוריים. לסיפור יש גבולות: יש לו התחלה, אמצע וסוף. המציאות, לעומת זאת, ממשיכה גם כשהסיפור נגמר. משאמרנו זאת, דעתי היא שהטענה לעיל רק ממחישה למה היגיון "ספרותי" והיגיון "מציאותי" מייצגים שני סוגים שונים של אינטואיציה. אחת – ביחס לסט אירועים שממוסגר על ידי נרטיב. שנייה – ביחס לדברים שלא ניתנים למסגור כזה.

כדי לחדד את האבחנה שאני מציעה בין היגיון ספרותי להיגיון מציאותי, הייתי רוצה להציע אפרטוס יותר מדויק לתיאור היחס בין הספרות למציאות:

יש מציאות. המציאות הזו תמיד מתווכת לנו באיזשהו אופן. למעשה, ככל שאנחנו יותר תבוניים, המציאות של חיינו מתווכת לנו ביותר אופנים. הבסיסיים ביותר הם ראייה, שמיעה, מגע, טעם וריח, והמורכבים יותר הם שפה ומתמטיקה. אין לנו גישה ישירה למציאות, אבל יש לנו יכולת לתהות על קנקנם של אמצעי התיווך השונים (למשל – לדבר על ראייה כקלט שמותנה בתנאים פיזיקליים משתנים, או על המתאם שיש או אין בין השפה לחוויה האישית).

אנשים שונים עוברים חוויות שונות ובעיקר – מספקים להם פרשנויות שונות, בכלים שונים. שפה ובפרט סטורי-טלינג הם שניים מבין הכלים החזקים ביותר שבהם אנשים מארגנים את אוסף החוויות שלהם ויוצקים לתוכן משמעות. האם יש מציאות מחוץ לחוויה האינטרסובייקטיבית (כלומר, מחוץ למה שאנחנו יכולים לחלוק ולדווח עליו לאדם אחר)? טיעון השפה הפרטית של ויטגנשטיין ממחיש בצורה די יעילה ש-לא. כדי שלסימן תהיה משמעות צריך ששני אנשים או יותר יוכלו להסכים עליה.

מכל הנ"ל משתמע שאין באמת היגיון מחוץ להיגיון אינטרסובייקטיבי. וזה סבבה. העניין הוא שזאת לא המשגה פרקטית. היא לא אומרת לנו הרבה על בני אדם או על הסיפורים שלהם. לכן אני חושבת שהמשגה יותר פרקטית (גם אם רעועה ומלאכותית מעט) תבדיל בין הדברים שקורים, לבין האופן שבו אנחנו תופסים אותם. אם נקבל את ההצעה הזו, אני חושבת שאפשר וצריך לדבר על האופן שבו צורות חישה והמשגה שונות של המציאות, משפיעות על מה שקורה לנו בפועל. כי הרי אנחנו לא חיות בריק: אנחנו חיות בידיעה שסיפורים עובדים בצורה מסוימת, שחוויות מסוימות משתקפות בצורה מסוימת בשפה בצורה שהיא תלוית-תרבות, וכו'. מתוך הידע הזה אנחנו פועלות.

זה נכון שידע ספרותי הוא לא ידע ישיר בדבר האופן שבו העולם פועל – אבל הרי כל ידע שעומד לדיון, הוא תמיד ידע מתווך. ההבדל הוא אולי בסוג הידע שבו אנחנו מנסות לחלוק. הרי יש הבדל בין להגיד: אוף, זה חם, לבין: אוף, זה לא מעניין. כל חיווי מתייחס לתצורת ידע שונה. כך או כך, היכרות עם נרטיבים היא ללא ספק ידע שאנחנו חולקות עם העולם. והידע משפיע על איך שאנחנו מפרשות את החוויה שלנו והאופן שבו אנחנו בוחרות לפעול לגביה.

לכן, מבחינתי, שני סיפורים באותו עולם שכל אחד מהם מבוסס על צורת היגיון אחרת, הם בעצם טקסטים שמתייחסים לאופציות שונות של תיווך. שניהם משקפים את האופן שבו אני חווה את העולם והדברים שאני יודעת עליו, אבל כל אחד מהם מתייחס לחוויה אחרת. באופן אישי, אני מחבבת את הקונספט הזה כי בסופו של דבר גם החוויה שלי כאדם בעולם היא מגוונת ומסתמכת על הרבה צורות קלט ועיבוד מידע. המחשבה על גוף יצירה מגוון בצורה דומה היא משמחת בעיניי (ובעיקר ארס-פואטית).