עריכה ספרותית
כך תהפכו את הרעיון שמתרוצץ לכם בראש לעלילה הלוקחת את הקורא מנקודה א' ל-ב' (דרך כל הנקודות באמצע), תוך ביצוע תחקיר נכון, היכרות עם החוזקות שלכם ככותבים ועבודה על החולשות. במסגרת העריכה אסייע לכם:

להראות ולא לספר (Show, don't tell)
אחד הדברים שלמדתי במהלך השנים ככותבת ושמקובל גם ללמד בלימודי ספרות, זה שהקוראת יודעת להשלים פערים לבד. זאת אומרת, שהרבה ממה שאנחנו מספרות טמון בעצם במה שאנחנו לא מספרות. מכירות את הרגע הזה בסרטים או בספרים שחבורת קצינים במדים מקישה על דלת ביתה של בת הזוג ולכולם ארשת פנים קודרת? או כשהמצלמה עוברת משחקן הכדורגל שמכדרר לעבר השער, אל הקהל שקם על הרגליים בתרועות? מן ההקשר, כולנו יודעות להסיק שהחיל מת, או שהשחקן הבקיע גול. התסריט לא צריך להראות לנו את המוות או את השער: מספיק להראות אוסף מסוים של דמויות עושות אוסף מסוים של פעולות, כדי להבהיר מה בדיוק קרה. במסגרת העריכה הספרותית, אסייע לכן להבין מתי להראות ומתי לספר, מתי להרחיב ולהיכנס לראש של הדמות, ומתי כדאי להסתפק בסיכום תמציתי – באופן שיאפשר לכן לבנות את הסצנות הכי אמינות, מעניינות ומדויקות שאפשר.

מתי לצמצם ומתי להרחיב
כל טקסט שאנחנו כותבות הוא בעצם אוסף של תיאורים. מה הדמויות מרגישות, מה הדמויות עושות, ואיך הן מגיבות. למשל: אנחנו יכולות לכתוב בהרחבה על הביקור של הדמות שלנו אצל הרופא, לציין כמה זמן היא המתינה בתור ואז להיכנס לפרטי הדיאלוג עם הרופא, או שאנחנו יכולות לכתוב בתמציתיות שיעל ביקרה אצל הרופא, וזה הפנה אותה לאורתופד. מתי חשוב להיכנס לעובי הקורה? מתי עדיף לצמצם? על כל הנקודות האלה נעבור במסגרת העריכה הספרותית.

טכניקות מתאימות למסירת מידע באופן שיקדם את העלילה וימנע info dump
Info dump – מצב שמתאר את הצפת הקוראת במידע באופן שיוצר תחושה של גודש. קחו למשל את רועי, דמות אקראית שזה עתה המצאתי לצורך הדגמה. כשאנחנו באות לספר לקוראות שלנו על רועי, כדאי שנזכור כי אזכור רשימת תכונות היא לא בהכרח הטכניקה הכי מוצלחת לנסות להעביר לקוראת את המידע שבו אנחנו רוצות לצייד אותה. אחרי הכל, אנחנו יכולות לכתוב עד מחר בבוקר שרועי חכם, ביישן, מתעניין בדינוזאורים וחולם לטפס על האוורסט, אבל אלא אם כן נדגים בפועל איך התכונות האלה מתבטאות (למשל: נראה את רועי קורא מגזין על תקופת היורה או מגיב בגמגום נבוך כשנערה חמודה פונה אליו), אין לתיאורים שלנו שום ערך בתוך הסיפור. איך בכל זאת למסור מידע באופן שיקדם את העלילה? את זה נלמד לעשות במסגרת העריכה הספרותית.

מהי הצורה הטובה ביותר לגרום לקורא לדפדף במתח לדף הבא? איך לייצר מתח רומנטי (ואיך לשבור אותו), ואיך לתפעל את מכניקת הרגש מאחורי כל סיטואציה נתונה?
כקוראת-בטא סדרתית, לקטורית רבת-פעלים ועורכת ספרות, דעתי היא שהדבר החשוב ביותר לצורך העמדת כתב-יד בשל הוא היכולת להעלות שאלות ולעניין את הקורא בפתרונן. אם תרצו, אתן מוזמנת לחשוב על כתיבת ספר פרוזה - מכל ז'אנר - ככתיבת תעלומה. לפעמים השאלה תהיה: מי עשה את זה? לכן סיפורי בלשים מכונים הרבה פעמים: whodunit. מי הרג את הסופר המפורסם? מי העלים ראיות במשפט? השאלה יכולה גם להיות: למה הוא עשה את זה? למה הכלה השחיתה את השמלה שרכשה בכסף רב כל כך? עוד שאלה טובה היא: איך זה קרה? איך האסטרונאוט שרד במשך חצי שנה על מאדים, או איך תיקנו את שמלת הכלה בזמן לטקס? פחות משנה מהי השאלה, כל זמן שהקוראת סקרנית לענות עליה וכל זמן שהיא מפעילה את הקוראת מבחינה רגשית. איך מייצרים את הסקרנות הזו? איך כותבות טקסט שמפעיל את הקוראת וגורם לה להזדהות עם הדמויות שלנו? שאלה מצוינת. בשביל זה אני מציעה ליווי כתיבה ועריכה ספרותית. -

מיהן הדמויות שלכם, באיזה ז'אנר אתם פועלים ומהי הטכניקה הטובה ביותר לכתוב את העלילה שאתם רוצים להעלות על הכתב?
כתיבה, כמו שפה, היא תוצר של הסכמה. אנחנו יכולים לתקשר זה עם זה, כי שנינו יכולים להסכים על כך שהיצור המזמזם שמייצר דבש קרוי "דבורה". באותה מידה, אנחנו יכולים להסכים שהבעת פנים מסוימת משדרת שמחה, הבעת פנים אחרת מעידה על אומללות, וכעס יכול להתבטא – למשל – בצעקות. במילים אחרות, יש לנו מושג כללי לכל הפחות ביחס למגוון האופנים שבהם אנשים עשויים להגיב במגוון סיטואציות. מהי תגובה נורמטיבית ומהי תגובה פחות מקובלת, ואיזו תגובה לא תיתכן בכלל. באותו אופן, יש לנו מושג כללי לגבי מגוון האופנים והדברים שמפעילים אנשים רגשית (והאופן שבו הם עושים את זה). אנחנו מסכימים שמוות זה עצוב, חתונה נחשבת לאירוע משמח והמתנה לתוצאות של בדיקת היריון היא מורטת עצבים. האנס רוברט יאוס, חוקר ספרות, טוען שכל יצירה נכתבת לקראת אופק מסוים. כלומר, טקסט ניתן לפירוש ולהבנה רק ביחס ועל ידי האישה הקונקרטית שקוראת אותו. אבל כדי שזה יהיה אפשרי, צריך ששני הצדדים יסכימו ביניהם לגבי חוזה ההתקשרות. כלומר, התנאים שבמסגרתם יש לקרוא את הטקסט. למשל – כשאני ניגשת לקרוא רומן רומנטי, אצפה מהטקסט להציג שתי דמויות שמתאהבות זו בזו תוך מעבר במספר תחנות ביניים מוסכמות. אני אדע שאני קוראת רומן רומנטי כי על כריכת הספר יופיע זוג מחובק, והתקציר יהלל אותו כרומן רומנטי בלתי-נשכח. זה חוזה ההתקשרות שלי עם הכותבת כיוון שהקריאה שלי נעשית לאור חוזה ההתקשרות הזה, אהיה מופתעת מאוד לפתוח ספר שנראה ומתנהג כמו רומן רומנטי, ולגלות סוף עצוב. מופתעת – כי סוף עצוב הוא הפרה של חוזה הקריאה בין כותבת הרומאנס לקוראת הרומאנס.ֿ האם פירושו של דבר שאסור בתכלית האיסור להפר את חוזה הקריאה? ממש לא. מותר ואף רצוי לזגזג בין ז'אנרים, להפריד בין גיבורים רומנטיים, להוסיף כפית גדושה רומנטיקה בסיפור הרפתקאות ולתבל מותחן מקאברי בפלאף. אבל – בדיוק כמו בכתיבת אנכרוניזמים – כדאי שהבחירה הזו תהיה מודעת. אולי כדאי שתוסיפו אזהרה או תרמזו, באמצעות הכריכה או התקציר, שיש כאן ספר שחורג ממוסכמות הז'אנר. מודעות לבחירות שלנו ככותבות, מאפשרת לנו לבצע אותן בצורה יעילה יותר שגם תורמת לטקסט. באותה מידה, חשוב לזכור שחוזה הקריאה והמוסכמות שהוא מייצג נמצאים כאן ולא, הסיבה הזו היא לא רק כדי לאפשר לקוראים להחליט מה לקרוא, אלא כי הן עובדות. כי הן אלו שמפעילות את הקוראים, מייצרות עניין והרבה פעמים מקדמות את העלילה. כתיבה טובה היא כתיבה שמודעת לחוזה הקריאה, ומשתמשת בו בחוכמה ובהתאמה.

מציאת את הקול הנכון – לסיפור ולדמויות
אנשים שונים מדברים בצורה שונה. עולה מרוסיה לא ידבר כמו ישראלי שורשי שגדל בארץ, וקיבוצניק לא ישמע כמו תושב עיירת פיתוח. לשניהם רקע אחר, שורשים אחרים ומטען תרבותי אחר. כך גם ספרים: יעקב שבתאי ישתמש בשפה, מוסכמות כתיבה וקול שונים לגמרי מנורה רוברטס. טקסט כתוב היטב, הוא טקסט שמפגיש את התכונות הייחודיות של הטקסט והדמויות, עם השפה המתאימה ביותר כדי להביע אותן. במסגרת העריכה הספרותית, נעבוד על מציאת הקול הנכון ביותר לסיפור שאתן רוצות לספר הן מבחינת השפה, הן מבחינת העלילה, ההתנהלות והז'אנר.