ותודה לדוברת הראשונה שנתנה לי לשאול ממנה טענות

האם ייצוגים קוויריים עלולים לבלבל ילדים?

אתמול בקבוצת וואטסאפ של ספרי מד"ב ופנטזיה מצאתי את עצמי מתבאסת על אדם שהתעקש ממש שספר נוער שבמרכזו זוגיות הומוסקסואלית עלול לבלבל נערים ונערות שמתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם. הוא תיקן את עצמו בהמשך והביא דוגמה קצת יותר מניחה את הדעת: דף דמות שחולק לילדה בת עשר ובו התבקשה לאפיין את הדמות על פי נטייתה המינית, ובכל זאת, חוסר הנוחות שלי נותר בעינו.

למה בעצם?

מצד אחד – דף הדמות ההוא אכן נשמע מגוחך. ילדות בנות עשר לא מקיימות יחסי-מין ולמיטב זיכרוני גם לא חושבות על הנושא. מה זה משנה אם הדמות שלהן תגדל להיות לסבית, סטרייטית או חייזר ממאדים? אם ילדה בת עשר תכתוב סצנות מין מפורטות, אמצא את זה מדאיג כשלעצמו, ולא משנה עם מי הדמות מקיימת יחסי מין. מצד שני (כי כזכור לכם, יש כאן צד שני), די ברור שהתרבות שלנו היא הטרוסקסואלית כברירת מחדל. סביר לחלוטין להניח שאם בנקודה כלשהי בטקסט הילדה ההיא תכתוב שהדמות שלה רוחשת חיבה רומנטית (או בואו נאמר: ניצנים של חיבה רומנטית) לילד.ה אחר.ת, יהיה מדובר בילד.

ילדים וזהות רומנטית – מה באמת מבלבל אותם?

כיוון שילדים ומין הם שילוב גרוע ובצדק – בואו נוריד את המילה "מינית" מהמשוואה. בואו נדבר על העדפה רומנטית.

תרצו או לא, ישנם לא מעט ילדים שיודעים מה הזהות הרומנטית שלהם כבר בגיל צעיר. ככלות הכול, כשילדי גן מדברים על בן שיש לו חברה או בת שיש לה חבר, ברור מאוד שהכוונה שלהם היא לבויפרינד וגירלפרינד (בניגוד לחברות בין בני.ות אותו המין). הילדים האלה חשופים כל הזמן לאמירות נוסח "מי שרב מאוהב", ובמקומות מסוימים עדיין נהוג לחשוב שבן שמציק לבת עושה זאת מפני שהוא מאוהב בה. כל זה לפני גיל עשר.

מכל הסיבות לעיל, הטענה לפיה רצוי שלא לבלבל ילדים עם אמירות בדבר זהות מינית, אוטומטית חשודה בעיניי. ככלות הכול, ילדים מבולבלים עם טענות בדבר זהות מינית מגיל אפס! פשוט… הזהות המינית הזו היא סטרייטית.

במציאות, לא הטרוסקסואלים הם אלו שיוצאים מהארון אחרי שהבינו יום אחד שהם בעצם סטרייטים. למעשה, אם הסדר הוגן הוא כזה המניח שבמציאות מאוזנת אנשים יטעו בכמות שווה לשני הכיוונים, ההסדר הקיים רחוק מלהיות הוגן כלפי האוכלוסייה הלהט"בקית. הרבה יותר אנשים חושבים שהם סטרייטים עד גיל מאוחר מאשר ההפך.

הדבר הזה קורה כי אנחנו חיים בחברה הטרונורמטיבית, כזו שמוחקת נוכחות קווירית במרחב ובה בעת מניחה שהטרוסקסואליות היא שקופה. האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא טענות מהסוג שהעלה בן שיחי. אחרי הכול, אם אנחנו לא רוצים לבלבל ילדים עם ייצוגים של זהות מינית, למה אנחנו לא מוטרדים מכל הייצוגים הסטרייטיים שנמצאים בכל מקום? זה מבלבל!

האם המדיה מוצפת בייצוגים קוויריים?

את הדיון הזה המשכתי לאחר מכן, בחלונית פרטית, עם חברה. החברה טענה שההצפה של תכנים להטב"קים היא מעצבנת, כי בסופו של דבר, מדובר בייצוג כוזב של המציאות. במציאות, 1 מתוך 10 אנשים הוא קווירי (וסליחה אם הסטטיסטיקה שלי לא מדויקת). לעומת זאת, באינסוף הסדרות שעולות על המרקע בשנים האחרונות, אולי 1 מתוך 10 זוגות הוא סטרייטי. יוצרי הסדרות והסרטים האלה, טענה חברתי, משקרים לצופים בפרצוף, והם לא סתם משקרים לצופים בפרצוף, הם משקרים להם מתוך אג'נדה, בתקווה שיום אחד המציאות תדביק את הדמיון ולכולנו תהיה זוגיות בשלל צבעי הקשת.

את הטענה הזאת אני יכולה להבין, גם אם לא לקבל. במיוחד, אני יכולה להבין את ההרגשה שמאכילים אותי באג'נדה. אבל – האם מדובר בטענה אובייקטיבית, או שיקוף של תחושה אישית? האם המדיה באמת מוצפת בייצוגים קוויריים או שאולי, רק אולי, עצם החריגה הקלילה מההטרונורמה השגורה והמוכרת, גורמת לנו לחוש שמשהו במציאות כמות שהכרנו אותה, השתבש?

נרצה או לא, יש פער מהותי בין המציאות כפי שאנחנו מדמיינים אותה, למציאות כמות שהיא באמת. למשל, המחקר בו נתנו לכולם לדבר במשך פרק זמן שווה, על השעון, וכולם, נשים כגברים, חשבו שהנשים השתלטו על השיחה. לאנשים יש תפיסה של הכמות הנכונה, או ההוגנת, או המייצגת. הכמות הזו רחוקה מלהיות אובייקטיבית והיא תלויה בעיקר בבייסליין אליו אנחנו מתייחסים. אם התרגלנו למדיה נטולת קוויריות, הרי אפילו השינוי הקל ביותר יגרום לנו להרגיש מוצפים בתכנים להט"בקיים.

כך או כך, כיוון שבספרים עסקינן, למה שלא נלך לספור? נניח, עשרת הספרים האחרונים בקטגוריית רומנטיקה בע-ברית. כמה מהם קווירים וכמה סטרייטים? אם ניקח, למשל, את הוצאת עלמא, שמוציאה גם ספרות גאה, אין לי שום ספק שעדיין נראה ייצוג יתר של הטרוסקסואליות ביחס לחלקם של הסטרייטים באוכלוסייה (וייצוג חסר של לסביות. כי שוק הרומנטיקה מופנה לנשים הטרוסקסואליות, ונשים סטרייטיות אוהבות גברים).

אחרי שפירקנו את הטענה שייצוגים קוויריים "משחיתים את הנוער" והבנו שיש להתייחס אליה ביותר משמץ של חשדנות, הגיע הזמן להתייחס לפיל שבחדר:

האם ייצוג קווירי הוא בהכרח תוצאה של אג'נדה?

כן, ישנם ייצוגים קוויריים שמונעים מאג'נדה. למעשה, אין לי כמעט ספק בכך – בעשור האחרון ניכרת מעורבות מובהקת של סדר יום אידיאולוגי בהרחבת הנראות הקווירית במדיה.

DEI היא אג'נדה. ווק היא אג'נדה שנולדה מתוך החיבור בין סדר יום פוליטי לתאוריה ביקורתית, חלחלה לאוניברסיטאות והולידה בתורה יוצרים, מנהלים ואנשי תעשייה שבאמת מאמינים ב-DEI. אלא שלצד האנשים שבאמת מאמינים בגיוון, שוויון והכלה, יש גם לא מעט גופים שאימצו את האג'נדה הווקית כסוג של מס שפתיים לתרבות דור ה-Z. בשלב מסוים נהיה קשה מאוד להפריד בין מי שבאמת מאמין במה שהוא עושה, למי שפשוט רוצה להתחנף לקבוצת אוכלוסייה מסוימת.

אני מאמינה שמכאן, בין השאר, מגיעה התחושה שיצירה ווקית היא יצירה שמנסה להונות את הצופה. ככלות הכול, קיים פער מובנה בין האג'נדה הפרוגרסיבית לבין המטרות האמיתיות שמשרתים תאגידי ענק דוגמת נטפליקס ואמזון. כשאני צופה בסדרה שמימן ג'ף בזוס קוראת לחירות, שוויון ואחוות עמים, בא לי להקיא קצת בפה.

משאמרתי זאת – האם כל פאנפיק של "שר הטבעות" שרוצה להציג אלפים שחורים ואורקים טובים והשד-יודע-מה-עוד, בהכרח עושה את זה בניסיון להמיר אותי לכת הפרוגרסיבית? אני באמת לא חושבת ככה. אני ואור לא כתבנו את "ניצוצות" מתוך אג'נדה. כתבנו את "ניצוצות" כי זה מה שהתחשק לנו לכתוב. קטונתי מלדבר בשמה של אור, אבל כשיש לי אג'נדה, אני לא מהססת להביע אותה (ר' "בין השורות"). אין לי שום צורך לכתוב על זוג קווירי כדי לשטוח את האג'נדה שלי.

האם מדיה פופולרית משקרת לנו – או פשוט מספרת סיפור?

הטענה לפיה ספרות, קולנוע וכו' משמשים כדי לרמות את האוכלוסייה, היא טענה פרדוקסלית בעיניי. Fiction, מעצם היות.ה fiction, איננו המציאות. ויצירות שונות "מרמות" אותנו בנוגע לאינספור דברים שונים. "סיינפלד" ו"חברים" רימו אותנו לחשוב במשך שנים שאנשים בגילם ומעמדם של הגיבורים שלהן יכולים להרשות לעצמם לגור בדירות ענק בניו-יורק. ספרות פנטזיה משקרת לנו ואומרת שיש קסם בעולם. סדרות פשע מספרות לנו שקרים על התנהלות המשטרה וסוכנויות הביטחון, רומנים רומנטיים מגבבים שטויות על המאפיה וסדרות משפטיות מפשטות את פעולת בית המשפט. כל זה קורה לא כי מישהו מבקש להונות אותנו, אלא מפני שסיפור הוא אף פעם לא המציאות, לא יכול להיות המציאות ולא צריך להיות המציאות. למעשה, כדי לספר סיפור נחוצה לא אחת מידה של חירות אומנותית.

מה בכל זאת כן בעייתי? קיומם של דרגים מקצועיים שככל הנראה מתעדפים יצירות בעלות אג'נדה פרוגרסיבית כי הם רוצים למכור. ובמילותיו של סלאבוי ז'יז'ק, you don't hate woke, you hate capitalism.

ועדיין – קפיטליזם הוא רק הסבר אחד, וחלקי.

פוליטיזציה של ייצוגים – שורש הבעיה

הבעיה האמיתית, הבעיה שמצויה בלב העיסוק ב-כן ווק, לא ווק, היא לא (רק) קפיטליזם. הבעיה היא פוליטיזציה ופולריזציה. ובכך אני מתכוונת למצב שנוצר כשייצוג של מיעוטים הופך לנחלתו של צד אחד בלבד של המפה הפוליטית. כמו שמאבק בהתחממות הגלובאלית מזוהה עם השמאל העולמי, ומאבק ברגולציה (גם כשהיא מפגרת וצריך להיאבק בה) מזוהה עם הימין.

המאבק למען זכויות אדם הוא לא נחלתו ההיסטורית של השמאל. האם ג'ון לוק היה שמאלני? האם מיל היה שמאלני? סבורני שלא. אפילו בימינו, אני בכלל לא בטוחה שכל הקהילה הלהט"בקית נמצאת דווקא בשמאל. ועדיין, מי שנושא את קהילת הלהט"ב על ראש שמחתו – הוא השמאל. וזה אוטומטית מעצבן את הימין ומעורר קיטוב.

זה גם מסביר למה – למרות ההסתייגות האישית שלי מייצוג לא ריאליסטי והתחושה שדרכו לי על ציפור הנוסטלגיה כשליהקו לתפקיד בת הים הקטנה אישה כהת עור – אני מוכנה לשתוק ולבלוע את הצפרדע. אני (כנראה) מספיק שמאלנית בשביל להשלים עם מגוון ייצוגים שאינם תואמים את הנוסטלגיה שלי, או את סטטיסטיקת ההתפלגות של תכונות כאלה ואחרות בקרב האוכלוסייה המיוצגת.

ועדיין, אני לא יכולה לסגור את הרשומה הזאת בלי לחזור, בכל זאת, לטיעון שהעלתה חברתי ואיתו כן הסכמתי:

כשאנחנו מזיזים את חלון אוברטון מעבר למיקום הטבעי שלו, יש לזה תוצאות. והתוצאה כיום היא בקלאש מטורף נגד טרנסים וקווירים. כשתומכי DEI, בין אם הם כנים בתמיכתם ובין אם לא, מתעקשים להציג עוד ועוד ייצוגים להטב"קים, במיוחד בהקשרים שאין בהם דייברסיטי לכתחילה, הם לא בהכרח מקדמים את הקהילה הלהטב"קית. להפך. הם עושים לה שירות דוב. ובתור אישה קווירית שכותבת תכנים קוויריים, אני די בטוחה שקצת יותר ליברליות במובן הטוב והישן של המילה, היה מיטיב איתי הרבה יותר מעוד שלגייה היספנית או מנה גדושה של פסבדו-פרוגרסיביזם.