בספרות, בקולנוע וגם במדיות אחרות, דמויות מעורפלות מוסרית (המוכרות גם כדמויות אפורות), הולכות ונהיות נפוצות יותר. הדמויות האלו חותרת תחת ההפרדה המסורתית בין נבלים לגיבורים והרבה פעמים פועלות במרחב שמקשה עלינו להעריך ולאמוד את פעולותיהן.
מה בדיוק מגדיר דמות אפורה? האם זו נכונותה של הדמות לעשות דברים רעים למען מטרה טובה? האם זהו קונפליקט פנימי בין רע וטוב? בפוסט הבא, אנסה לפרק משהו מהמורכבות שבניסיון לכתוב ולהגדיר דמויות אפורות מוסרית, תוך ניסיון להציע כלים מועילים גם לתיאור וגם לקריאה של דמויות שפועלות במרחב ספרותי שאיננו רע מוחלט וגם לא טוב מוחלט.
*
כל ניסיון לקטלג דמויות, הוא בעצם שאלה על הגדרות. איך אנחנו מגדירים או מקטלגים דבר מסוים כ-א' או ב'? בבלשנות, אבל גם, למשל, בפילוסופיה של המוסר, מקובלת ההפרדה בין תיאור פרסקריפטיבי – תיאור בעל אופי מחייב, המבטא הנחה לפיה דמות מוכרחה לפעול בצורה מסוימת כדי שתענה על הגדרות המרשם (prescription), לעומת לתיאור דסקריפטיבי, שמנסה לתאר מושג, שפה או דמות, כפונקציה של האיכויות המצויות בה. את המשוואה הזו אפשר להחיל גם על תיאור דמויות.
לטענתי, אפשר לתאר דמות בצורה פרסקריפטיבית (כלומר: לשאול את עצמנו מה צריכה דמות לעשות כדי להיחשב כמוסרית/לא-מוסרית), ואפשר לתאר דמות בצורה דסקריפטיבית (היינו: לנסות לאפיין את הדמות על סמך פעולותיה). כך או כך, חשוב לציין כי מדובר באופן שבו אנחנו תופסים את הדמות ביחס לנקודה הדאיקטית שלנו כקוראים – מחוץ או בתוך הדמות, ומידת התובנה שיש לנו ביחס למעשיה.
זאת ועוד – מוסר כשלעצמו הוא קונספציה פריכה התלויה בנק' המבט של השואל, המגיב, ולא פחות מזה: יוצרי הטקסט או הסדרה. אם בעולם שלאחר מות המחבר, שבו היצירה שייכת לצופיה וקוראיה לא פחות מכפי שהיא שייכת לאנשים שחיברו אותה, האם נוכל לקבל כפשוטו את הניסיון להציג דמות מסוימת ואת האג'נדה שהיא מחזיקה בה, מבלי לשאול על דעתם של המחברים בנושא המדובר?
אתן לכם דוגמה: בסדרת הטלוויזיה של "משחקי הכס", בחרו כותבי הסדרה, אמריקאים, לזהות את דמותה של דיינריז עם ההיבטים הרצחניים של הקומוניזם הסובייטי, זיהוי שהתבטא באסתטיקה אבל גם באמירות ובמידה מסוימת גם בפעולותיה של הדמות. עצם הזיהוי מקרין בתורו על מושא האנלוגיה. הרי אג'נדה סוציאליסטית איננה שווה בהכרח לרצח המוני. מדוע הסוציאליזם של הסדרה מזוהה עם הקומוניזם של בריה"מ ולא עם הסוציאליזם של דנמרק?
מכאן אנו למדים שלנקודת המבט יש משמעות (בעיצוב הדמות, וגם בפרשנות שניתנת לה). לו הייתה הסדרה נכתבת על ידי אירופאים, אני בטוחה למדי שדיינריז הייתה מתוארת בצורה אחרת.
ובחזרה לענייננו:
דמות אפורה מוסרית היא מבחינתי:
1. דמות שאין לנו תובנה ביחס למניעיה. דמות אפורה פועלת בצורה שיכולה להתפרש לכאן ולכאן, ובהיעדר יכולת לראות לנבכי נפשה, תוגדר כאפורה-מוסרית. לדוגמה: סנייפ בששת הספרים הראשונים של הארי פוטר. מצד אחד – נבל סדיסט שאוהב להתעלל בתלמידים שלו. מצד שני – מי שמגן על הארי ומציל אותו שוב ושוב מהסכנות המאיימות עליו. סנייפ של ששת הכרכים הראשונים עונה היטב להגדרה הפרסקריפטיבית של "דמות אפורה". כשאנחנו שופטים אותו לפי מעשיו (בהיעדר יכולת לראות לתוככי נפשה של הדמות), לא ניתן להכריע האם הוא טוב או רע, מה שמשאיר אותו בתחום האפור.
2. דמות שמניעיה טהורים אבל פעולותיה… בעייתיות יותר. למשל – ואריז. בפעולתו לטובת ווסטרוז, ואריז מאפשר גם לאנשים טובים להירצח. למרות שקשה לדבר על מוסר בלי לדבר על תפיסת מוסר, אני נוטה להניח שאם נבחן את ואריז לפי תפיסת המוסר שלו עצמו, הוא יודה שפעל בצורה לא-מוסרית/מרושעת, כדי להוביל לתוצאה מוסרית/טובה. במקרה זה התיאור הוא הרבה יותר דסקריפטיבי, כי אנחנו שופטות את הדמות לא רק לפי תוצאות מעשיה, אלא לפי התובנה שלה ביחס לעצמה.
3. דמות נטולת מצפן מוסרי מובהק (ואפילו שלילית), שמעשיה טובים. למשל – סנדור קלגן. במי תומך סנדור? מה קוד הכבוד שלו? האם יש לו כזה בכלל? לא ברור. הוא הרי רוצח את מייקה בעונה הראשונה. מצד שני, לאורך הסדרה הוא מגונן על סנסה, מסייע למלט את אריה ופועל לצד הטובים.
מצד אחד יש לנו תובנה מסוימת ביחס למניעיה של הדמות (קלגן מונע על ידי טראומת עבר ולא משיקולים מוסריים). לכן, מבחינה דסקריפטיבית, נוכל לתאר אותו כמי שניחן באיכות "אפורה". מצד שני, פעולותיו – טובות כשליליות – תואמות את האופן שבו אנו מגדירים דמות מעורפלת מוסרית, ובכך הופכות את התיאור לפרסקריפטיבי, לא רק דסקריפטיבי.