הדבר הראשון (באמת), לא השני, ולא החמישי וחצי שלמדתי כשהתחלתי לפרסם את הכתיבה שלי במרחב הציבורי, אי שם באינטרנט של 1999, הוא זה:

מרגע שטקסט עזב את המגירה, הוא אינו מצוי עוד ברשותה של הכותבת.

אנשים יכולים לאהוב את היצירות שלי. אנשים יכולים לשנוא אותן. אנשים יכולים לכתוב לי ביקורות קטלניות או לרמוז שאני מפגרת, ותפקידי בנושא מתחיל ומסתיים בלהגיד "תודה שקראת".

זהו.

מאז עברו מים רבים מתחת לגשר, חנכתי והדרכתי כותבות, הוצאתי ספרים לאור. אני חושבת שדיאלוג סביב טקסט זה דבר מפרה, ועדיין, אם מישהו יגיד לי היום שהספר שלי מזעזע, הדבר הראשון שיצא לי מהמקלדת זה "תודה שקראת".

מה שמביא אותי לנקודה הבאה:

הספר הזה שבנאדם קרא וסקר (ואני במקרה כתבתי)? זה לא הספר שלי. כלומר, זה כן הספר שלי. אבל זאת לא הפרשנות שלי. זאת לא החוויה שלי. זה לא הספר שלי כפי שהוא מתקיים מול ובראש של הסוקר. אני יכולה ושמחה לתת את האינפוט שלי בנושא, אבל נראה לי בעייתי מאוד להיעלב מפני שמישהו כתב את דעתו (שלילית כחיובית) בצורה לא רגישה.

למה בעייתי? כי אני לא משטרת מחשבות. אני לא אחראית לחוויה של אף אחד מול הטקסט שלי. עצם ההנחה שיש דרך נכונה לכתוב ביקורת (מעבר ל-אל תקטלו מבלי לנמק), היא צורה של ניכוס. גלומה בה הנחה שהקריאה שייכת קודם כל לכותבת וכולם צריכים להתיישר לפיה, לא עסק דמוקרטי לכל דבר ועניין.

עוד נקודה, לא פחות חשובה:

כשקבוצה מצפה מכל אחד לדעת מראש איזו אמירה לגיטימית ואיזו אמירה עוברת את גבול הטעם הטוב ונוקטת סנקציות כמו מחיקה ביחס לכל אמירה שחשודה בניחוח שוביניסטי, אני פשוט חרדה לעצמי. כי להבין מה נמצא בגבולות הגזרה ומה מחוץ לגבולות הגזרה, בטח ובטח כשמדובר באפורים, זה הרבה פעמים אם לא תמיד עניין של הביטוס. כלומר, משהו שרק מי ששייך לקבוצה חברתית מסוימת וניחן ביכולת לקרוא את הקודים החברתיים שלה, מסוגל לעשות.

*

הדברים לעיל פורסמו בקבוצת "ספרי מד"ב ופנטזיה למכירה, מסירה או החלפה". בעקבותיהם ניהלתי אתמול אתמול דיון ארוך עם חברה שגם היא סופרת. החברה הביאה דוגמאות לאמירות שחוצות את הקו בין הספרותי לאישי, ואני בהחלט יכולה להבין למה האמירות האלה נתפסות כמעליבות. למעשה, אפילו הסכמתי איתה שהן מעליבות. העניין הוא שהן מעליבות בתוך mindset מסוים. אותו מיינדסט שלפיו היצירה שלי היא חלק ממני, ואם מישהו אומר עליה דברים שליליים ומבקר את הבחירות שלי בתור מי שכתבה אותה, הוא בעצם מעליב אותי.

המיינדסט המקובל היום (ברוב המקומות, גם אם לא בכולם), גורס שהאישי הוא הפוליטי. כלומר, בתרגום לפרקטיקה, זה אומר שלכל פעולה שאני עושה כאדם אישי, יש השתמעויות פוליטיות, ולא פחות חשוב מזה – היא תוצר של פוליטיקה. למשל, היכולת של אדם בכיסא גלגלים לעשות את האקט הכי פרטי ולהשתין כשהוא נאלץ להגיע לבניין ציבורי, תלויה בנכונות של החברה לקבוע שצריך להתקין שירותי נכים.

על פניו, ההכרה בכך שהאישי הוא הפוליטי היא דבר נפלא. היא מאפשרת לכל אחד מאתנו לבקש התאמות שנחוצות לו כדי להשתתף במרחב הציבורי. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתבקשים לראות את העצמי הפרטי שלנו כמושא הפעולה הציבורית, ובאותו אופן מתבקשים להסתכל גם על האחרים בשיח, תוך תעדוף חד-משמעי של הזהות האישית על פני הפעולה הקולקטיבית.

איך זאת בעיה? דמיינו לרגע שאני, נפגעת נפש, אבקש להנגיש לעצמי את האולימפיאדה. ביצוע תחת לחץ גורם לי סטרס והוא בלתי אפשרי עבורי, לכן אשמח אם יתנו לי להישפט באופן פרטי, בזמן שתואם איתי מראש. לחילופין, אני עשויה לבקש שישפטו אותי על סמך קלטת שבה מתועדים הביצועים הספורטיביים שלי. הרי אין סיבה שלא. אם עמדתי בכל הקריטריונים ויש מישהו שמוודא שאני לא מרמה, אין סיבה שלא להחשיב את ניקוד התרגיל שביצעתי מול המצלמה, בתור הניקוד שלי בתחרות, נכון?

אז זהו, שיש. כי המטרה של משחקים אולימפיים היא לא רק לבדוק את סף היכולת האנושית, המטרה היא להתכנס יחד, לעשות ספורט יחד ולאפשר לכמה שיותר אנשים מכמה שיותר מקומות לעשות את זה ולצפות בזה, בו-זמנית. מה לעשות שזה פחות מתאים לאנשים עם חרדה חברתית?

האנלוגיה הזאת רלוונטית גם לביקורת ספרות. ביקורת ספרות היא משהו שקורה מחוץ לד' אמות ביתם של כל סופר וסופרת. זה ככה בגלל שהכתיבה אולי שייכת לסופרים, אבל הקריאה היא אינדיבידואלית ותלויה בכל קורא. וכדי שמכלול של קוראים יוכלו להתכנס ולדון בתכנים שהם קראו, אי אפשר להתאים את הקריאה (ופעמים רבות, גם לא את צורת ההתכנסות) לצרכים האישיים של כל כותב וכותבת. כי אחד נעלב מ-X, אחרת נעלבת מ-Y, ולשלישי בכלל אין מושג שאמירות א' או ב' הן בכלל מעליבות.

חשוב מזה: גם כאן יש אלמנט של הכלה, פשוט מהכיוון ההפוך. הטענה לפיה "פשוט צריך לדעת איך לכתוב ביקורת שלילית" היא ההופכי של: "לא צריך לדעת איך לכתוב ביקורת, אם יש לך ביקורת, פשוט תביע אותה".

בזמן שהבקשה לדעת איך לכתוב ביקורת היא מנסה להנגיש את קבלת הביקורת על סמך זהות פרטיקולרית ותוך ניסיון לשלול כמה שיותר מבעים שעלולים להתפרש כעלבון (במטרה לאפשר לכמה שיותר סופרים לקחת חלק בשיח), הקביעה לפיה כל ביקורת היא לגיטימית מאפשרת לכמה שיותר קוראים/מבקרים לקחת חלק בשיח, לא על סמך הזהות שלהם וההשתייכות שלהם להביטוס מסוים של קריאה וכתיבה, אלא נטו על סמך היותם מי שקראו יצירה מסוימת ויש להם מה להגיד עליה.

בעיניי, המצב הזה הרבה יותר הוגן, הרבה יותר שוויוני וגם הרבה יותר פרקטי. אני לא רוצה לראות את החוויה האנושית מצומצמת לפרקטלים. אני רוצה גיוון ואני בעיקר רוצה שיפסיקו להגיד לי איך להגיב לטקסטים. יותר מזה, אני לא רוצה שהיכולת שלי לפעול במרחב הציבורית תהיה פונקציה של מי אני ומה המגבלה שיש לי או אין לי.

כן, אין ספק שיש גם יתרונות בגישה שמתעדפת רגישות אישית וזהותנית. אני לרגע לא מנסה לטעון אחרת. עם זאת, אני באופן אישי, פחות מסוגלת לכתוב ביקורות כשאני מרגישה שחוויות הקריאה שלי כל הזמן מתווכת על ידי השאלה אם אולי פגעתי במישהו.