לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? על מה הולך הכסף שמשלמים כותבים עצמאיים לעורכים עבור עריכת ספרם? איך נדע לבחור עורך טוב, ובעצם – איזה כלים יש לנו כדי לדעת שלא נפלנו על חאפר שיגבה מאתנו אלפי ועשרות אלפי שקלים, בלי לספק את הסחורה? כל אלה שאלות מצוינות, ואל כולן התייחס פוסט שפורסם אתמול בקבוצת סופרים מתייעצים תחת הכותרת הבעיה בעריכת הספרות בספרות העצמאית.

מה אומר כותב הפוסט, וכיצד הוא מציע לכותבים להימנע מנפילה בפח? התשובה כדלהלן. לטענתו של כותב הפוסט, מוטב לכותב העצמאי, שאין לו באמת כלים או יכולת להעריך את איכות העריכה עליה הוא משלם, להיעזר בשירותיהם של עורכים שעובדים עם הוצאה. הללו, בניגוד לעורכים עצמאיים, עברו הליך חניכה בידי איש מקצוע מומחה, לכן התוצר שלהם בהכרח איכותי יותר. לטענה הזו נוספו סייגים דוגמת: "יש עורכות ועורכים ספרותיים עצמאיים מדהימים!" אולם כותרת הפוסט ("הבעיה בעריכת הספרות בספרות העצמאית") מעלה טענות גורפות לגבי מכלול העורכות והסופרות העצמאיות, ולכן בעייתית בעיניי.

כיוון שהפוסט, למרות כוונותיו הטובות של המחבר, מכיל כמות רבה של מידע מטעה, החלטתי להגיב לטענות שהושמעו בו בצורה מסודרת, בתקווה לתקן את המעוות ולספק תמונה מדויקת ורחבה יותר של עולם הספרות כיום.

*

לפי בורדייה, מאבות הסוציולוגיה המודרנית, הון אינו בהכרח חומרי או כלכלי. למעשה, הון יכול לבוא בכל מיני צורות. אחת מהן, המוכרת ביותר, היא כסף, אבל צורה אחרת של הון היא קשרים, חברות במוסדות, תואר אקדמי, וכיוצא בכך. ההון הזה נקרא הון סימבולי. את ההון הסימבולי אפשר ואף רצוי להמיר בכסף. למשל, על ידי הטענה שעורך טוב הוא מי שעורך עבור הוצאה. בכך לוקח כותב הפוסט את ההון הסימבולי והתרבותי שלו, בתור מי שעובד עבור הוצאה, והופך אותו לעבודה שמשלמת כסף.

ואולם, כותב הפוסט לא מספר לנו שלעבודה בהוצאה יש ערך שאפשר לגלם בכסף. במקום, הוא מעלה טענה עניינית, שאני אפילו מסכימה איתה: עריכה, כמו כל אומנות אחרת, נלמדת הרבה פעמים בהליך של התמחות. פסיכולוגים מתבקשים לשלם עבור הנחיה שוטפת, רופאים לומדים את אומנותם בסטאז' תחת אנשי מקצוע בכירים מהם, וגם תואר שני ושלישי נעשים, בדיוק כמו בימי הביניים, במסגרת התמחות אצל רב-אומן.

למרות שאני מסכימה עם רוח הדברים, בטענה לעיל מגולמות מספר בעיות:

הליך חניכה כמו זה שמתאר הכותב קיים גם בעוד הקשרים. כותבות וקוראות פאנפיקים, למשל, עברו הליך התמחות שהוא קרוב לוודאי ארוך ורחב יותר מזה שעליו מדבר כותב השרשור. הן מתנסות בעבודה עם מגוון כותבים ומגוון טקסטים, היצירות שיערכו עתידות לעבור בקרת איכות על ידי עורכות אחרות, והן קרוב לוודאי תערכנה בעצמן ולא פעם אחת. האם פירושו של דבר שמעתה ואילך, רשאית כל מחברת פאנפיקים ששימשה כעורכת לכותבת אחרת לראות את עצמה ככותבת שעובדת עבור הוצאה? חשוב מזה, האם פירושו של דבר שהכותבות הללו יזכו לאותה יוקרה שכותב השרשור מבקש ליחס לעצמו?

התשובה היא לא. כמובן שלא. למרות שהפעולות הן אותן פעולות, ההכשרה היא אותה הכשרה והכישרון הנחוץ לצורך פעילות בתחום – אותו כישרון בדיוק, כותבות ועורכות פאנפיקים לא יכולות לבוא ולהזדכות על העשייה שלהן בעולם האמיתי. לכך יש כל מיני סיבות – החשובה מביניהן היא כסף. אם ניתן גושפנקא, שלא לומר תווית איכות, לעשייה הנשענת על שימוש במוצרים מוגנים בזכויות יוצרים, מה יהיה על כספי העתק שמגלגלות תעשיות שרווחיהן נסמכים על הארכת זכויות היוצרים לדמותו של עכבר מצויר שנוצר בראשית המאה שעברה?

במילים אחרות, מדובר בתודעה כוזבת. התודעה הזו מתוחזקת ע"י מערך משומן של אנשי מקצוע שהיוקרה לה הם זוכים לה מחייבת, לצד כישרון אמיתי, גם את הרחקת כל מי שהעשייה שלו מאיימת בצורה זו או אחרת על פרנסתם של חברי המיליה.

ובחזרה לעורכים עצמאיים:

למרות שהגישה לעריכה ולהיערכות היא יחסית קלה (ודורשת בעיקר עבודה קשה וכישרון – לא בהכרח תשלום, תארים, או עבודה עבור הוצאה), כותב השרשור ועמו ככל הנראה רבים מאלה שסימנו לו "לייק", מחזיק בתפיסה הבעייתית לפיה אינדיקציה יעילה לכישורי עריכה הם לימודי ספרות ולאחר מכן עבודה בהוצאה גדולה. התפיסה הזו מובנת יחסית: כישורים קשה להעריך, אבל מקום עבודה מסודר או תואר מאוניברסיטה, שניהם אסמכתאות שאין עליהן עוררין.

גם כאן מתגלעת בעיה: עבודה בהוצאה היא לא אסמכתה לקיומם של כישורי עריכה, כמו שתואר הוא לא אסמכתא לכישורים אקדמיים.

למעשה, בדיוק כמו שלא כל ספר טוב נבחר לצאת בהוצאה, לא כל עורך מוכשר יתקבל לערוך בהוצאה. למרות שישנו מתאם מסוים בין קבלה לעבודה בהוצאה לבין כישרון, הקשר איננו סיבתי. ההנחה לפיה עורך שעובד בהוצאה בהכרח מוכשר יותר מעורך עצמאי, היא הנחה שאין לה בסיס.

האם אני מנסה לטעון שהוצאה בוחרת את עובדיה לפי שיקולי רווח? ממש לא. אבל הוצאת ספרים – כמו מרבית המעסיקים בשוק – צריכה לסנן, ובעולם שיש בו אינפלציית תארים, הוצאות בהכרח ממיינות מועסקים עתידיים לפי תארים, ציונים וקשרים, לא לפי כישורים. כמה עורכים מוכשרים להפליא הוחמצו ע"י הוצאות מפני שלא היו להם הכסף, המשאבים, הקשרים והיכולת ללמוד לתואר שני בספרות? לעולם לא נדע.

*

מצד אחד, מחבר הפוסט מנסה ובצדק להזהיר כותבים מעבודה רשלנית ולא מקצועית. מצד שני, הוא מעודד אותם להסתמך על מיתוס לא-מוכח בבחירת עורך או עורכת. מחבר הפוסט לא מנסה להציע לכותבים כלים יעילים לבדוק את איכות העבודה של העורכים שלפניהם – הוא מציע להם להשליך את יהבם על מערכת שטוענת למריטוקרטיה (שלטון המצטיינים), אבל בפועל, משמרת סטטוס-קוו מאוד ברור בין מי שיש לו הכלים, הכסף, הקשרים והעמידות לתפקד בתוכה, למי שאיננו יכול לפעול בתוך המערכת ולכן נידון, בצר לו, גם לפעול מבחוץ, וגם לסבול מסטיגמה של מי שפשוט לא היה מספיק טוב כדי להשתייך למיליה.

חבל.