"הכתיבה," התעקש ידיד יקר בדיון שניהלנו לפני מספר ימים, "לא שייכת לאף אחד." כל מי שרוצה לכתוב יכולה, ויותר מזה – כל מי שרוצה להוציא לאור את יצירתו יכול גם הוא לעשות זאת. הקושי האמיתי טמון בהעמדת מוצר מוגמר איכותי. וכמו שאמר ידידי: "כתיבה טובה היא תמיד ולעולם תוצר של הרבה למידה ועבודה קשה". אף רולינג או סטיבן קינג לא קמו יום אחד וכתבו יצירת מופת. כולם עבדו קשה מאוד בשיפור ובלמידה עצמית כדי להעמיד את המגנום אופוס שלהם.

האומנם?

כל הטענות האלה נכונות לפחות ברמה מסוימת. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואפילו ב-1984 משטרת המחשבות לא באמת יכולה להיכנס לנו לראש ולהגיד לנו מה לחשוב (לא שהיא לא משתדלת מאוד!); כולנו שמענו בבית הספר אם לא מוקדם יותר שאם נעבוד קשה – נצליח; תואר אקדמי הוא ערובה להצלחה כלכלית, ומי שמאמין לא מפחד. במילים אחרות, כולנו חיים בסביבה שמעודדת אותנו להניח שכתיבה טובה היא דבר מדיד-אובייקטיבית ואם טרחנו והשקענו והתאמצנו, בסופו של דבר נזכה בהכרה ובהערכה שאנחנו ראויות לה.

עד כאן טוב ויפה. אבל האם הדברים פועלים ככה גם במציאות?

לצערי, לפחות מחוץ לאידיאה האפלטונית, המצב הזה רחוק מלהיות נכון. הייתי רוצה מאוד להאמין שישנו שיפוט טעם אובייקטיבי ובמובנים מסוימים, שיפוט כזה אכן קיים. יתכנו (וישנן) קבוצות שמחזיקות בסטנדרטים דומים ביחס לסוגיות אסתטיות. עם זאת, בגלל שאנחנו חיים בעולם האמיתי ולא בין הדפים של אריסטו, אפילו הנעשה בתוך הקבוצות לעיל מושפע משיקולים זרים: כסף, פופולריות, עמדות פוליטיות, היצע וביקוש. לראיה: הסוגה המצליחה ביותר בשוק הספרים כאן ובעולם, היא הרומן הרומנטי. מיותר לציין שרוב הרומנים הרומנטיים, אפילו המצליחים ביותר, רחוקים מלהיות "ספרים טובים" לפי הקריטריונים שמציבים האקדמיה והחלקים האליטיסטיים יותר של עולם הספרות.

לשון אחרת, הקשר בין הצלחה לעמידה ברף מסוים של שיפוט טעם אובייקטיבי הוא קשר קורלטיבי במקרה הטוב, פיקטיבי במקרה הרע. כמובן, אפשר להתעקש שהבעיה היא לא בסיבתיות: מה שנפגם כאן הוא בעצם שרשרת הגזירות הלוגית. נכשלנו לערב בה גורמים רלוונטיים נוספים. למשל: לא סייגנו וקבענו שהצלחה כלכלית היא לא אינדיקציה לכישרון. ועדיין, כסף הוא ההסכמה היחידה שחולקים כל הנוגעים בדבר.

למעשה, גם אם אני, ידידי, קוראת הרומן הרומנטי הממוצעת והצוות הבכיר של הוצאת אליטיזם-זה-אנחנו לא מסכימים על שום דבר אחר, כולנו מסכימים ש-כסף. כסף קונה מהלכים בעולם. בכסף א פ ש ר לקנות במכולת.

כסף הוא הראיה האחת ששרשרת ההחזקה שלה לא נגועה בשיקולים זרים.

ולכן:

כן, הכתיבה שייכת לכולם, אבל אנחנו לא מדברים על כתיבה. אנחנו מדברות על הקראות ואולי אפילו רק על הכרה. הכרה היא מועדון מצומצם שקשה מאוד להתקבל אליו. הסיבות לכך רבות ויפורטו בהמשך.

היקראות

כל אחד יכול לכתוב. על כך דומני, כולנו מסכימים. אבל האם כל אחד יכול להיקרא? ובכך אני לא מתכוונת להכרה, לעניין החמקמק הזה עוד נגיע. לפני שנשאל על הכרה, עלינו לתת את דעתנו לשלב אחד מוקדם יותר.

הקראות. האם כל אדם שרוצה בכך יכול לפרסם את ספרו ו/או להביא אותו לתודעת ההמונים?

הוצאה לאור – ואני מקווה שאני לא מחדשת כאן שום דבר – היא לוקסוס. להוציא לאור את ספרו.ה יכול רק אחד מן השניים: מי שיש לו כסף ומי שמסוגלת לעבור את ה-gate keeping של הוצאות הספרים ו/או דעת הקהל. כלומר, לעמוד בסט תנאים מקדימים.

התנאים הללו רבים.

תנאי מקדים או מחסום אחד הוא שיפוט טעם. כדי שצד שלישי ישתכנע לקרוא את ספרי, אני חייב.ת לעמוד בשיפוט טעם שאינני בהכרח מודעת לו או שותפה לו. שימו לב: אני לא קובעת שלשיפוט הטעם הזה אין יד ורגל במציאות או שאין קורלציה (מובהקת אפילו, לטעמי) בין הפואטיקה שנלמדת באקדמיה לבין העמדת יצירה טובה ואסתטית. אני פשוט טוענת שלא כל קוראי וקוראות הספרים (וכמובן כותבות.י הספרים) שותפים לאמות המידה האלה.

מחסום אחר הוא הרבה פעמים השתייכות לקבוצה. כשאת חברה של, עובדת של, תלמידה או מעסיקה של, כשיש לך היכרות מוקדמת וגישה למקבלי ההחלטות, יהיה לך קל יותר לפרסם ספר. עזבו לפרסם – תוכלי לדעת אם עברת לקטורה או נדחית, כי מישהו דאג לספר לך.

מחסום שלישי הוא – שוב – כסף. אז מה אם אף הוצאה לא רוצה להמר עליי? יש לי מספיק כסף ואוציא את ספרי בעצמי. 

מחסום שלישי הוא טיימינג. כתבת ספר נהדר אבל עכשיו קורונה ואין לך קהל עוקבים מהותי שילווה אותך גם אל חנויות הספרים? כתבת מניפסט פציפיסטי שקורא לשחרר את פלסטין ומתאר בפרוטרוט את עוולות הכיבוש? אני מעזה להמר שמעטות ההוצאות שירצו להמר על הספר הזה באווירה הנוכחית. אלא אם כן מדובר בהוצאה שבעליה ממילא מממן מכיסו עיתון שמאלני. במקרה הזה, היי – לכי על זה.

ואם מדברות על פוליטיקה, גם ערכים (פוליטיים, אסתטיים וכו') עשויים להביא לדחייתו של כתב יד מצוין. ספר שלא מתיישב עם תפיסת העולם של מי שבידיה היכולת להוציא אותו, עלול להידחות גם על הרקע הזה.

מחסום חמישי הוא עצם העובדה שנכשלת לעבור את סך המכשולים הקודמים. אם לא התקבלת להוצאה מסורתית זה נראה רע ומכאן ממילא משתמע ש(כנראה) אין לך קהל. הרי אם היית מספיק טוב, היית מתקבל, נכון?!

מכל הטעמים הנ"ל גם ההוצאה לאור לא שייכת לכולם, אלא למעטים שיכולים לעמוד בתנאי הכניסה לשוק.

כל הטענות שהזכרתי מתכנסות מבחינתי לשורה תחתונה מאוד ברורה: קיים דיסוננס מובהק מאוד בין הטענה ששוק הספרים פועל על בסיס merit (הצטיינות, איכות), לבין המציאות בפועל. מבנה העל לא תואם את הבסיס.

תודעה כוזבת

תודעה כוזבת אף פעם לא קורית מעצמה. אף אחד לא מחליט יום אחד בהיר להתחיל להונות את הציבור ולגרום לו להחזיק בתפיסות שפוגעות בו או לפחות מונעות ממנו לקרוא את המציאות בצורה יעילה. לרוב, מפות מציאות מקולקלות נולדות במקרים של תפניות היסטוריות. מציאות שהייתה נכונה לפני עשר ועשרים שנה כבר לא נכונה היום. אבל א.נשים שהמציאות הזו היטיבה עמם וקידמה אותם לעמדות כוח קיימים גם קיימים. הם משוכנעים – ובצדק גמור מבחינתם – שקריאת המפה שלהם מדויקת. הם פעלו לפיה וזה עבד להם.

המצב הזה נהיה בעייתי כשקריאת הכיוון מפסיקה לעבוד לכל מי שכביכול אמור להתכנס תחת אותם סוגריים. כשקריאת המציאות נעשית, בנוסף להיותה לא-מדויקת, גם self-serving ולקבוצה ההגמונית יש אינטרס לשמר תפיסה שכבר מזמן לא מתכתבת עם המציאות ולא עוזרת לא.נשים להתנהל בהצלחה בעולם.

לא מדובר חלילה וחס בפעולה שננקטת ביודעין. כשמישהי אומרת לכם שכדאי לוותר או לפחות למעט בקוראי בטא לטובת עורכת מקצועית, היא באמת חולקת אתכם את הניסיון שלה ומספרת מה עבד לה. הבעיה היא שזאת לא האמת שלי.

משאמרתי זאת – גילוי נאות. גם התפיסה ההופכית, זו שאני מייצגת, היא בסופו של דבר self-serving. אני מתארת את שוק הספרים כפי שאני מתארת אותו לא רק כי אני חושבת שכך באמת הוא פועל, אלא כי התיאור הזה משרת אותי.

ולכן:

אני מיכל, אני עורכת ספרותית, ואשמח לערוך גם ספר שלא עומד ב"סטנדרטים מינימליים" לכאורה.

למה?

קודם כל כי זאת עבודה ואני אוהבת כסף. אני אוהבת לפתוח את המקרר ולדעת שגם הסופ"ש לא אצטרך לאלתר לעצמי ארוחת ערב משאריות וקונסרבים. אני גם בטוחה מאוד ביכולת שלי לשדרג כל ספר, אבל זאת לא הנקודה המשמעותית, או לפחות לא הנקודה המשמעותית היחידה.

לבסוף – וזו האמת העגומה – אין לי לכתחילה מה שנחוץ כדי לעמוד בתחרות עם עורכים שעבדו ועובדים מול הוצאות. ובכך הכוונה היא לא להשכלה או כישורים, אלא להוצאה שתסנן עבורי לכתחילה את כתבי היד ותבחר את המוצלחים ביניהם.

כל זאת משום שגם לי מצדי אין את מה שנחוץ כדי לעבוד בהוצאה (שוב, לא השכלה וכישרון אלא החוסן המנטלי להצטייד בתארים ולהתערבב במילייה המתאים). לכן אני פונה לקהל שנשאר מחוץ לכותלי ההוצאות.

הכרה

כל הנקודות לעיל מביאות אותי לכך ש"הכרה", בין אם בכישורי כתיבה או – מכובעי השני כעורכת – כישורי עריכה, היא עניין הרבה יותר חמקמק, שמותנה בהרבה יותר גורמים מאשר סתם יכולת לקרוא ולכתוב. לצערי – אבל גם לשמחתי – המפה שגורסת שהכרה היא תוצר של ערך/merit ועולם הספרים הוא מריטוקרטיה, היא מפה שגויה.

איפה להתחיל בכלל?

אם העולם היה פועל כפי שהתעקש ידידי, אם קוראים היו בוחרים את חומרי הקריאה שלהם נטו על סמך איכותם, אם האקדמיה הייתה מעניקה תארים על סמך הצטיינות אקדמית וכותבים היו בוחרים להיערך על סמך המוניטין של העורך.ת שלהם (כי מוניטין משקף כישרון וכישרון מביא להצלחה) – כבר היה לי דוקטורט. באמת. כתבתי שלושה מאמרים אקדמיים טובים מאוד שנקראו וזכו לתשבחות מאקדמאים בתחומם, ואם האוניברסיטה הייתה מוכנה להגיש אותי לדוקטורט מאמרים, הייתי עכשיו מיכל בסן, דוקטור.

לחילופין, אם א.נשים היו בוחרים את א.נשי המקצוע שלהם על סמך עבודה קודמת עם הוצאות, סופרות או קיומו של תואר מתאים, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לצאת מהבית, כי לא היו לי לקוחות. הרי מי יבחר בעורכת שלא יכולה לנפנף בעדר תעודות אקדמיות ולפחות כותב אחד זוכה ספיר?

לשמחתי ולמזלי ולמזלם של הלקוחות שלי, העולם לא עובד בצורה רציונלית. בדיוק כמו שאין קשר סיבתי (ולפעמים גם לא קורלציה) בין קבלה להוצאה לבין כתיבה איכותית, כך אין בהכרח קשר סיבתי בין כישורי עריכה לתיק עבודות איכותי. זה אולי שיקול, אבל אנחנו לא בהכרח בוחרים עורך או עורכת בגלל שיושב להם ברזומה כותב רבי מכר. לא פחות חשוב: בתור עורכת אבל גם ככותבת אני יודעת שעריכת סופר מפורסם היא עניין שרחוק מלהיות קשור לכישורים. כי כמו שקשה להתקבל להוצאה כסופרים (מכל הסיבות שציינתי), קשה להתקבל להוצאה כעורכים (משלל סיבות – דומות וגם שונות). כן – קיים סיכוי שסופר מצוין ידחה על ידי הוצאה, יבחר לערוך את ספרו אצלי, ידחה על ידי ההוצאות פעם נוספת ואז יצא עצמאית לאור, יתגלה כגאון שיווקי ו-

בקיצור. זה אפשרי, אבל פחות סביר.

זאת ועוד:

כותבות שמחפשות עורכת – וזאת אולי הנקודה הכי חשובה – לא בהכרח מחזיקות בניסיון שיאפשר להן להעריך אותי על סמך הכישורים שלי. הן יכולות.ים לשפוט את מידת הרהיטות שלי. הוא יכול לבחון ספרים אחרים שערכתי או את הכתיבה שלי עצמי. היא יכולה לבדוק באילו תארים אני מחזיקה ולגלות שאין לי כאלה. למרבה המזל, לא את זה מרבית הכותבים מחפשים. הייתי אומרת שבאסה, אבל בפועל, אני לא חושבת שיכולתי לנסות בכלל להיכנס לשוק העריכה אם לקוחות פוטנציאליים היו מחליטים לבדוק עם מי עבדתי בעבר והאם יש לי דוקטורט בספרות.

גם כאן אני מוצאת את עצמי חוזרת לכל הנקודות הקודמות: הרבה מהמנגנונים שנועדו לסנן על סמך כישרון הם בעצם מנגנונים שמסננים על פי קבוצת שיוך, על פי אזור חיוג, על פי הכנסה, על פי חוסן מנטלי, על פי זה שהסתדרנו או לא הסתדרנו בעולם של אתמול. ומפני שאלה המנגנונים שמתנים את עצם ההשתייכות למילייה זה או אחר, מי שנמצא בתוך קבוצת השיוך מעוניין לשמר אותם.

לסיכום – כן, יש הרבה כותבים וכותבות שחיים בהכחשה ובטוחים שהם פתות שלג מיוחד. הבעיה הבעייתית מאוד היא שהדרך היחידה לאשש או לפוצץ את בלון האשליות היא לקרוא אותם (וגם אז כנראה שבקרב קבוצה גדולה והטרוגנית מספיק, לא יתקבל קונצנזוס ביחס לאיכות הכתיבה של האנשים הללו). יתרה מכך: כדי שנקרא אותם הם צריכים להסתייע במנגנונים שיגרמו לנו להיחשף אליהם לכתחילה. אם אין להם גישה למנגנונים האלה (בהיעדר כסף, קשרים וכיוצ"ב), ככל כנראה שלעולם לא נשמע עליהם. הם לעולם לא יזכו להכרה.

מכל הסיבות הללו, ההתעקשות לשמר את התפיסה לפיה שוק הספרים הוא מריטוקרטי היא לא רק שגויה, אלא פוגענית הלכה למעשה. היא מספקת לנו תמונה מעוותת של המציאות, מוליכה אותנו בנתיבים עקלקלים, ובעיקר: תכשיל את מרביתנו בניסיון להגיע אל היעד שהוא לכתוב, לפרסם ואם אפשר גם להיקרא.